אוי, איזו קלישאה של כותרת, אבל הפעם אני באמת מתכוונת למשמעות ההיא.

הכל התחיל כשצפיתי בסרט החמוד אורחים לרגע, סרט הבכורה של מאיה קניג בכיכובו של בנזוגה גור בנטביץ' וילדה אחת מוארת, אליה ענבר. זהירות, בדיון שלי יש ספוילר מסוים. לי אישית מעולם לא הפריעו ספוילרים כאלו במרכאות, אבל משטרת הספוילרים יכולה להוציא אותי להורג על מה שאעשה כאן, כך ש. לשיקולכם.

להמשך הקטע »

על דוד שלי החלל, בנימין למפל, כתבתי כבר פעמיים. אלא שכשכתבתי לא ידעתי מה אני כותבת. לא ידעתי את הסיפור האמיתי. רק היום, קצת יותר משנה, אני במעמקי החיפוש אחר סוד מותו. אני מקווה שהסיפור על שלל האמיתות שלו יהפוך יום אחד, ולא רחוק מדי, לסרט.

נסיבות מותו של בנימין היו עלומות למדי עד לפני כשנה, כשחבורת נערים מבית ספר אמי"ת בכפר בתיה התחקתה אחר נופלי דור תש"ח. על ביקורם בקריית שאול, ביום הזיכרון הקודם, כתבתי פה. אין לי ממש הסבר למה לא פשפשתי בסיפור המשונה הרבה קודם. אם הייתי מתחילה בחקירות עשור או שניים קודם הכל היה אחרת.

הדבר היחידי שידעתי הוא שבנימין נהרג ב-29 במרץ 1957, בעת מילוי תפקידו, שבוע אחרי יומולדתו ה-18. אבל נו, מה זה מילוי תפקידו. בנימין היה ימאי צעיר, טירון, כמה חודשים בצבא, בוגר קורס גדנ"ע-ים. לצבא הוא התגייס בגיל 17 וחצי. הוא עזב את ישיבת תומכי תמימים של כפר חב"ד בלוד, שם למד מקטנותו. לא דבר קל ערך היה זה, שתלמיד ישיבה מצטרף לצבא. תחקרתי בינתיים את רוב הילדים שלמדו איתו שם. מדהים היה לשמוע איך כל אחד אומר עליו משהו אחר. הזיכרון האנושי הוא אולי אחד הדברים שהכי פחות כדאי לסמוך עליהם.

בנימין, בתוקף היותו אטרקציה, הספיק להתראיין לא מעט בחודשים הספורים עד למותו.
הנה אחד הראיונות מתוך מחניים, עיתון הרבנות הצבאית.

בנימין, בני, היה אפסנאי באח"י מזנק (ק' 32). הימים ימי טרום פסח, וחופשת החג כבר הייתה בפתח. אחרי החג צריך היה לקבל תפקיד חדש: סמל דת.

אילת, יום שישי אחר הצהריים, השעה ארבע ועשרים לערך. בנימין ירד מהאונייה העוגנת לבסיס ים סוף, שהיה ממול המעגן, על מנת להביא דואר. הוא ביקש מחבר שלו, יצחק, שיבוא איתו לבסיס. יצחק אמר לו, אני לא יכול, יש שרקייה (רוח מזרחית) וייתכן שנצטרך להזיז את האונייה למים (כדי שדפנותיה לא ייחבטו).

בנימין חצה את הכביש ונכנס לבסיס. בש.ג עמד חייל איתו היה מיודד, והם פטפטו על החופשה הבאה. החייל אחז בידו בגיליון של רימון (שבועון סנסציוני שמִמנו משהב"ט ומפא"י, שמטרתו הייתה להוות קונטרה לעולם הזה שחבט בממסד). על כתפו היה זרוק עוזי. בנימין המשיך לתוך הבסיס, צעד כמה מטרים, והתמוטט כשהוא צועק "מה עשית לי? אני מתעלף". מתברר שהש.ג פלט כדור. היו אלו ימי ראשית העוזי, כלי נשק בעייתי בעליל מיומו הראשון. בצה"ל לא ממש ידעו לתפעל אותו.

בית החולים יוספטל נבנה רק 11 שנים מאוחר יותר. בנימין טולטל למרפאת קופ"ח באילת ושם מת תוך עשר דקות. הכדור שחדר לגבו יצא מקדמת גופו ופגע בידו הימנית. "אני לא הולך למות, נכון? אני לא רוצה למות", אלו היו המילים האחרונות שלו.

יום שישי אחר הצהריים. מפקד האונייה, אברהם תבור, היה בחופשת שבת בצפון. סגנו, נחום רודיס, לקח את גופת בנימין על גבו, הוריד אותו לבטן האוניה, הוציא את כל מוצרי המזון מהמקרר והכניס אותה לשם. ביום ראשון העלו אותו לצפון, אז גם הודיעו למשפחה. הוא נקבר בקריית שאול.

בעיתונים לא נכתב דבר על התאונה. רק בשנות השמונים השתנתה מדיניות צה"ל באשר לסיקור תאונות. העיתון היחיד בו מצאתי דיווח על מותו היה העולם הזה, בידיעה קצרה שלא הייתה בה מילה על נסיבות המוות. חתרני עלק.

את תיק החקירה המצונזר שצעירי המעורבים בו הם בני 73 (המקרה אירע לפני 55 שנים) קיבלתי לידי, לבקשתי, בקיץ האחרון. התיק טלטל עד מאוד את קומץ המשפחה שנותרה. אמא שלי, אחותו, שלא הפסיקה לבכות על מותו כל השנים האלו, התמוטטה. איש לא סיפר לה עד כה מה בדיוק אירע ביום שישי, 29 במרץ 1957.

השבוע פגשתי את המפקד תבור (בתמונה, במוזיאון חיל הים), שזכויות רבות שמורות לו.
בסוף הצילומים שאלתי אותו:
תגיד, כמה חיילים איבדת לאורך השנים?
תבור השיב:
"אחד".

—-

- מוזמנים לפנות אלי חיילים שהיו עם בנימין על האונייה או בקורס גדנ"ע-ים או בישיבה או בכל מקום, ויכולים להוסיף לי שברירי מידע.
- רעיונות לגופים/גורמים לא קונבנציונליים (כלומר לא קרנות וזכייניות וערוצים) שיוכלו להשקיע זעיר פה זעיר שם בסרט כדי להביאו לידי גמר יתקבלו בברכה.

נכון שמעתם לא פעם שהזול הוא היקר? נכון הגבתם בהנהוני ניצחון (אם אתם מחובבי טי שירט ב-500 ש'), או בביטול (אם אתם מאלו שקונים תחתונים בעשרה ש')?

משאת נפשי בחודשים האחרונים הייתה אייפד. בעיקר אחרי שראיתי ביצועי כתיבה בבלוג  וורדפרס. וואוו, אמרתי, וגם פששש, וגם "גם אני רוצה". אבל מה, אייפד זה יקר. יום אחד, כמו באגדות, סיפר לי חבר שיודע דבר או שניים על קניות: שמעי, קניתי טאבלט סיני בפחות מ-200$ ברשת. עיני הירקרקות נדלקו באור יקרות. פחות מ-800 ש' ויהיה לי דמוי אייפד ששוקל שני גרם איתו אוכל לשוטט ברחבי העולם? או לפחות ברמת גן? שיואו, אני לא מאמינה שיהיו לי חיים כל כך טובים.

הזמנתי בקשיים לא מעטים דרך עליבאבא טאבלט ב-198$ (ו-99C) והתחלתי לחכות. אחסוך את תיאור ההמתנה שנמשכה כמעט חודש, את מיליון ושניים המיילים שהרצתי ביני לבינם בניסיון להבין איפה התכשיט שצריך היה להגיע אחרי 15-20 יום (הובטח מעקב אחר מסעותיו בעולם בעזרת מספר הזמנה), ועוד עניינים. לא משנה. אחרי חודש פחות יומיים הוא הגיע, ארוז היטב.

והוא אפילו עובד. והחבר, שבינתיים קנה לטאבלט שלו עוד טאבלט חבר כדי שלא יהיה בודד בישראל המנוכרת, ואפילו יתרבה בתנאי שבי, עזר לי בהתקנת האפליקציות הראשוניות וכן להיפטר מהפולנית (או היוגוסלבית) שהשתלטה על שפת הדיבור בטאבלט שלי.

ואז ניסיתי להתחיל לכתוב בו בבלוג, אבל זה לא ממש מצליח (אי אפשר לסמן מילים ולכן גם לא להכניס לינקים, האדמין מרקד, ועוד). וגם לא לסנכרן בין שתי תיבות המיילים שלי. וכשניסיתי להוריד אינסטגרם לאנדרואיד קיבלתי הודעה שהטאבלט שלי, הסיני הקטן, לא מוכר, ולכן אי אפשר.

נו, הפקתי לקחים? חלקית. יכולתי לדעת זאת מראש? לא ממש. בינתיים אני יכולה רק להשתעשע מעט, אבל לחרוש איתו ברחובות? עוד לא. אך אני אופטימית: יום יבוא והאפליקציות כולן יתאימו גם לטאבלטים אנדרואידים חמודים ומוזרים מסין.
בכל מקרה,
我爱我的片剂

מאז שישי האחרון, כל עלמה שאני פוגשת שואלת אותי את השאלה שבכותרת. למי שלא יודעים במה מדובר (כלומר לא קראו את טורה האחרון ב-7 ימים): חברה של דספקטור, אותה הכירה ברשת, אישה חכמה וקרירה, כך להגדרתה, הגיעה לבקרה בביתה ושיחקה לה במחשב. משחזרה הספקטור למחשב לאחר כמה שעות, התברר שהחברה הטפשונית שכחה לסגור את הג'ימייל שלה. דספקטור תרה באובסס אחרי כל אזכורי שמה ומצאה שם הררים של הכפשות מכל סוג.

השאלה הכי פחות חשובה בסיפור, כך לדעתי שהיא כנראה דעת מיעוט, היא מי האישה הזו, הסובלת מתסמונת בי פולארית בבלוטת המוסר. מה זה משנה? ונניח שאני מכירה אותה, או קוראת חלילה את מכתמיה המדהימים ברשת. so? זה לא שאני במסע רכש אחר חברות חדשות, אז ממה יש לי לחשוש?

אבל מה שכן, דווקא יש לי פתרון למצוקות מסוג זה. זה יישמע אולי אידיוטי במקצת, נאיבי ולא רלוונטי, אבל העצה פשוטה ביותר: אל תכתבו מילה רעה על איש, לאף אדם, במייל שלכם, בשום נסיבות. לתפיסתי (שהתגבשה אחרי כמה שנות מיילים וכמה מעידות חמורות, שלי או של אחרים), ההתייחסות למייל האישי צריכה להיות כאל לוח גלוי לכל. נשמע בעייתי? נכון, אבל מה לעשות. היה ושיגרתם מייל למאן דהוא, רשאי הוא לעשות בו כרצונו ואף להפיצו לכל. נכון, זה לא יפה, זה לא אנושי, אבל חוקי. ועוד לא התחלתי לדבר על טעויות במשלוח או על שרשור שהשתבש.

לא תאמינו כמה החיים יכולים להיות נפלאים ברגע שהמיילים שלכם חפים מלשונות אש מתפתלות ומלחששות. באמת. יש בכך סוג של רוגע לא מצוי. לא ריאלי, פתרון הפלא שלי? אוהו. תתפלאו.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שהפכתי לנזירת זן או לבודהיסטית. על הכביש למשל אני מקללת חופשי כל בעל גלגלים ורגליים. אבל מה, הכל נשמר בתוך הקסדה שלי.

אותו דבר, אגב, באשר לתמונות שלכם או לסטטוסים בפייסבוק או לציוצים בטוויטר. יש להתייחס אליהם כאילו כל העולם רואה זאת בכל רגע נתון. גם אם אתם במוד רק לחברים, או רק ל-20 חברים. צריך להבין: כל מה שבוקע מפיכם או ממקלדתכם סופו לפרוח לאנשהו. תגידו, אז מה, אי אפשר לסמוך על אף אחד ועל כלום אף פעם? והתשובה היא לא. למה? כי אנחנו בני אדם מלאי מגרעות וכשלים מובנים, יצורים ירודים לגמרי, למרבה הצער.

לכן עדיף, כמו שאמרתי, פשוט לסתום. להיות הכי קורקטיים במיילים שלכם, ולא להחליף מסכת היטנפויות על איש. רוב הסיכויים שאיכשהו ומתישהו זה יגיע אליו. ואין לי ספק שכל אחד נתקל כבר בסיטואציה כזו, בה היה פוגע או נפגע במהלך הקריירה האינטרנטית שלו.

אמצו את הגישה הזו, והודו עליה לבורא עולם כל יום.

ובאשר לחברה של ספקטור, אני מאמינה שהיא דווקא רצתה שספקטור תדע מה היא חושבת עליה, שהרי כמה אוויל יכול אדם להיות ולשכוח לצאת מתיבת המייל שלו במחשב זר?

תוקף כרטיס המנוי שלי בלב עמד לפוג, ולפיכך, באובססיה האופיינית לי, צפיתי בשבעה סרטים בתוך שבעה ימים, תזכורת לשבע שנותיי וחצי כמבקרת קולנוע. עכשיו, אחרי שבוע קולנועי שכזה אני יכולה לחזור לצום של חצי שנה לפחות, מעודכנת פחותויותר במתרחש בעולם הקולנוע בישראל.

הוגו – אי אפשר להזמין כרטיס לסרט תלת מימד באתר. וגם לא באוטומט שליד האולם. יש להוסיף תשעה שקלים לדמי המנוי.  למה? תלת מימד. חוצפה.
מעין סרט ילדים למבוגרים, או סרט מבוגרים לילדים, שיר הלל לראשית ימי הקולנוע, מהרכבת נכנסת לתחנה והלאה, קולנוע אילם ועוד. התלת מימד עובד מצוין, ושני המימדים הנוספים בסרט הם זמן ומרחק. השעונים העסוקים בעצירת הזמן, החזרתו לאחור, תפעולו, מתיחתו ותחזוקו. הרכבות מייצגות התקרבות והתרחקות שלנו מאחרים ושל אחרים מאיתנו.
סקורסזי מסביר את מהות קולנוע: To capture  the dream, ומברר מה התכלית שלנו בעולם: לתקן אותו, כמו הוגו, או לתעד אותו, לכתוב עליו, כמו החברה שלו.

הארטיסט – עוד סרט על קולנוע, באותו מקום, באותו זמן. שחור לבן, צרפתי מקסים, רהוט, ברור וקריסטלי על קו התפר שבין הקולנוע האילם למדבר. משחקים מופלאים בין אלם לדיבור, כולל בסצינת חלום שמיימית, הגיג על העולם שייך לצעירים, איזון מלא בין גברים לנשים. מזמן לא ראיתי סרט כה שוויוני מבחינת יחסי הכוחות בין הגיבורים ותפקידי שני המינים. והטכנולוגיה, זו שמשנה סדרי בראשית בכל כמה שנים, ונדמה לנו שרק תקופתנו היא המטולטלת – הו לא. ראו מה קרה לקולנוע ב-1927. מרגש וכובש. לא סתם הלך הסרט הביתה עם חמישה פסלונים.

פרידה – אני ידועה, או הייתי ידועה כ"חובבת סרטים איראניים", שזה כינוי גנאי, כידוע. הגעתי לסרט אחרי שכל העולם צפה בו, אחרי שקיבל את פרס האוסקר לסרט הזר ואחרי שהערת שוליים הפסיד לו. והאמת? אין לי מושג למה. לא הצלחתי לראות גדולה כלשהי בסרט. כן, יש כמה רגעים מצוינים, למשל, שתי סצנות שנערכו באופן מתמיה, כשהסיבה לכך מתבררת רק בסוף, ואז את אומרת, פשש, כל הכבוד, או סצינת הסיום שיכולה להיכלל ברשימת הסצינות היפות של כל הזמנים, אבל הדרמה המשפחתית הזו, שדי קשה לראות את איראן דרכה, ממש לא מתעלה לגבהים כלשהם. הערת שוליים טוב ממנו פי 10 לפחות. אחרי הסרט יצאתי לטיילת  ונתקלתי בחבורת נערות ערביות שראשיהן עטופים במטפחות, צ'אדור (?), כמו בסרט, שם לובשות אותו ילדות מגיל שש בערך, שהולך וגדל עם הגיל. זה כל כך מקומם, באיראן כמו גם ביפו.

ד"ר פומרנץ – אז כן, החיים הם מחלה שמתים ממנה בוודאות של 100%, כמו שאומר אסי דיין. דומה שהוא אסף את כל הפתקים עם המכתמים והציטוטים מהמכתבה העמוסה שלו, והפך אותם לתסריט רב-גימיקים. חלקם לא קשורים לכלום, חלקם וולגריים ומביכים, חלקם מחוכמים. הפסיכולוג עם שלושת המטופלים (כמו העיתונאי עם ששת הקוראים) מפוטר מענ"א (עזרת נפשית אקספרס) ומוצא דרך מקורית להתפרנס כשהוא עוקף את ד"ר קבורקיאן בגדול. בן הסובל מאספרגר ומשמש כפקח חניה – חניה היא מטאפורה כמובן – שירי ארץ ישראל, שיר סיום נפלא, והכישרון של דיין כתסריטאי וכבמאי, משהו שכנראה מילוני כדורים פסיכיאטריים לא יכולים לטשטש. החשש שלי הוא שדיין מכשיר את מותו בשיטתיות, ושהוא לא רחוק ממנו.

בושה – עוד סרט לפסטיבל הדיכאון הלזה. הגיבור, מייקל פסבנדר, הוא שחקן אירי-גרמני לוהט בימים אלו, כך למדתי, אלא שאני נתקלתי בו רק עכשיו. קוראים לו ברנדון (הברנדון היחיד בחיי היה ההוא מבוורלי הילס 90210) והוא סובל מ"התמכרות למין", כמו שכתבו המבקרים, משפט הלקוח מהקומוניקט, ואני הייתי אומרת: נדחף לכל מה שזז או לא, כולל הוא עצמו. אם היה אישה היו אומרים עליו שהוא promiscuous או סתם זונה, כמו שהוא קורא לאחותו סיסי, שלא שונה ממנו בהרבה. על פי השכלתי המתקדמת בפסיכולוגיה יישומית הוא, כמו גם אחותו, שניהם בורדרליין – זה אחד המאפיינים של הפרעת האישיות הזו, מופקרות מינית. יש עוד סימפטומים: קשיים ביצירת קשר, חבלה עצמית ועוד. הוא חי בדירה מדוגמת ועובד בעבודה מצוינת, אבל חייו הם ריק ושממה, דיכאון, ניכור, בדידות אורבאנית וחוסר תכלית. אוחחח, כה נהניתי.

(בטיובית, סיסי, אחותשל, שרה במועדון. ואלו כל חמש הדקות של השיר, אך לא בתנועה. NY NY נכתב לסרט של סקורסזי. השוו).

מחוברים לחיים – להיט בעולם, להיט בישראל (35 אלף צופים בישראל, 35 מיליון צופים באירופה). שישי בשבע וחצי בערב, שעת הסברי מרנן והאולם שוקק. אחדות הניגודים היא המפתח של הסרט הזה, שעניינו מערכת יחסים בין אדם עשיר ומשותק מחולייה 3 ומטה, לבין המטפל שלו, שחי כל נים בגופו ובנפשו. בעוד הציבור כולו מבסוט מחגיגת החיים הממשית (הסרט מבוסס על סיפור אמיתי), אני חשבתי רק איזה מזל שיש לנכה 110% הזה מלאנתלפים כסף, ואיך היו נראים חייו (או הסרט) אלמלא  כן. חוץ מזה הסרט הוא באמת חגיגה חושנית של אופטימיות ועולץ.
שם הסרט בצרפתית הוא intouchables, הטמאים. מאוד מאוד דומה לנוסח עברי.

שישה מיליון ואחד – את המיני-מרתון חותם הסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, שמצא את היומן שכתב אביו שנתיים לפני מותו, ובו הוא משחזר את שעבר עליו בשואה. פישר לוקח ארבעה מאחיו למסע בעקבות היומן, ולא מספר להם לאן הם נוסעים. הנופים הפלאיים והדברים שהתרחשו בהם לפני שבעים שנה וקצת לא ייאמנו. הביקור באולם בשבת אחה"צ היה מפתיע: הוא היה מלא ברובו. משמע, זה לא נכון שישראלים לא ששים לראות סרטים דוקומנטריים בקולנוע. תלוי מה. כנראה ששואה ומשפחה זה מתכון שמתעכל בקלות פה. כל מי שגדל בהוויה המשפחתית שהסרט מתאר יזדהה ויתרגש. האחים – גדלנו במרחק של כמה בתים אחד מהשני בעיר האורות הכבים – אלופים בתחרות המסורתית הפולנית הידועה בשם מי-סובל-יותר. זר לא יבין זאת.

זהו. תם המסע. נגמר המנוי שלי, אותו ניצלתי עד תום. אני משערת שמי שמחפש סוג של מדריך ברשימה הזו לא יתקשה למצוא את מבוקשו ע"פ טעמו.
בהקרנה האחרונה כבר הופעל המיזוג באולם, וזה הזכיר לי למה אני שונאת בתי קולנוע.
אז עד התקף הבולמיה הבא, אני חוזרת למסך הקטן בבית.

כולם ודאי זוכרים את הרפתקאותיי עם אחיינית הקסם, בקרוב בוגרת מצטיינת של כיתה א'.
בחודשים האחרונים לא הצלחתי לפגוש אותה הרבה, ובגלל החורף הברזתי גם משני מפגשים משפחתיים.

הקסם התקשרה אלי, וכשהסברתי לה שאני לא יכולה להגיע עם הקטנוע בגלל הגשם והקור, הציעה לי לרכוש מכונית. אמרתי לה בסדר, ביום ראשון אקנה, ושכחתי מזה. שבוע לאחר מכן היא התקשרה ושאלה למה לא הגעתי. אמרתי לה שקר וזה, והיא הזכירה לי שהבטחתי לרכוש מכונית. עניתי שהתברר לי שאין לי מספיק כסף לכך. למחרת שמתי נפשי בכפי ונסעתי לבקרה למרות הקור. וכשהזכרתי, בתשובה לשאלתה, שעדיין אין לי מספיק כסף למכונית, הביאה את קופת החיסכון שלה והציעה לי את כל תכולתה. נו, לא קסם?

כרגיל, הציעה הקסם (בצילום, מחופשת לבת הים הקטנה כמובן) את אחד ממשחקיה החדשים. בעיקרון אני ממש לא אוהבת משחקים, קופסה או אחרים, אבל זה רק בגלל שאני מאוד כושלת בהם. אך אם אני נקראת לדגל, מיד אני מוותרת על כל תסביכיי.

המשחק הוא נחש מי בהוצאת קודקוד. תחילה התפעלתי מאוד: הרעיון הוא שבעזרת שאלות צריך למצוא מיהי הדמות המופיעה על הכרטיס שלך, ועושים זאת על דרך האלימינציה, בשאלות של כן ולא. נניח: האם לדמות שלך יש שיער שחור? אם התשובה היא לא, מסירים את כל הכרטיסים של הדמויות שחורות השיער, וכנהלאה.

אחרי כמה דקות פתאום שמתי לב: יש בערך עשרים דמויות של גברים (וילדים) וחמש דמויות של נשים (וילדות).
שאלתי המאוד פשוטה לקודקוד היא למה? למה נשים צריכות להיות במיעוט במשחק שכזה? מה ילדות צריכות להבין מכך? מה הרעיון בדיוק? מעצבן, וחבל שזה מה שמקלקל את המשחק המוצלח הזה.
חכו-חכו, עכשיו, משמגיע האביב וקטנועי  יחזור לתפקיד סוסי האביר אבדוק אחד-אחד את כל משחקי הדור הבא.
קודקודים, היזהרו.

לקריאה מתוגברת: על סטריאוטיפים בקלטות ילדים (כרמית ספיר-ויץ, מעריב).

אני לא מאמינה שאני, בעלת מוסר-העל-כלילת-המידות, כותבת כאלו מילים, אבל אין אלא להודות בפה מלא: גונבי אופניים, מצאתי לכם את עסקת חייכם. אם תגנבו תל-אופן איש לא ישים לב להיעדרם ואיש לא יחפש אתכם. או אותם. כ-1,500 זוגות שילחה עת"א לדרכם לפני שנה בערך. מעניין כמה נותרו, לאור חוסר העניין של העירייה בשימור הרכוש שלה.

מעשה שהיה כך היה. לפני כשבוע וחצי צמח פתאום זוג תל-אופן בחדר המדרגות בבניין היוקרה בו אני מתגוררת. ביום הראשון רק לכסנתי מבט לירקרקים שהיו נעולים במנעול חדש וכלל לא תל-אופני. ביום השני אמרתי ממממ, מעניין. ביום השלישי התקשרתי למוקד 106. המוקדנית התרגשה מאוד, נתתי לה גם את המספר הסידורי של האופן, משוכנעת בטיפשותי שתרים אחריו בכל העיר. היא הבטיחה שמיד תעביר למוקד התל-ים וצ'יק צ'ק יקחו אותם הביתה, שהרי אין מצב של שכירות למשך כה הרבה זמן ואף לא קשירה במדרגות, גם לא למטרות עינוג. כה מבסוטה הייתי מהאזרחות הטובה שגיליתי ומיעילות ה-106.

אבל כמו שיכול כל קורא בלתי מיומן להבין, בעיקר זה הבקיא בנעשה במולדתו, שמחתי הייתה מוקדמת. בתום שבוע עסוק בו אני עולה ויורדת במדרגות, שמתי לב שהזוג עוד שם. לא זז מילימטר, נעול ונצור.

ובכן חזרתי אתמול בלילה הביתה והתקשרתי למוקד שוב. המוקדן הצליח לאתר את פנייתי הקודמת, וארגן לשנינו שיחת ועידה עם המוקדנית בתל-אופן. מהשיחה מלאת הכשלים הבנתי שאין לתלים שום דרך מעקב אחר האופניים שלהם, שבאופניים אין צ'יפ המורה למוקד איפה הם, ושגם אם תקחו היום שמונים זוגות ותזרקו לים איש לא ישים לב. הסיבה שלא לקחו את האופניים במשך שבוע, כך לדבריה, היא שבבניין (היוקרה) שלי יש קוד נעילה לדלת. אמרתי לה, אבל בשביל מה יש לכם את מס' הטלפון שלי? הרי יכולתם להתקשר? לא הייתה לה תשובה. בקיצור, אמרה לי, בשעות הקרובות יבואו לאסוף את האופניים המנותקים מעמם. זה מעשה שעושים רק בשעות הקטנות, הסבירה לי. אני מצדי נידבתי את שעות השינה שלי ואמרתי לה, אם לאנשי האופן תהיה בעיה להיכנס או למצוא, שיתקשרו אלי, אבוא להצילם!

הם לא התקשרו, ובבוקר קמתי מאושרת כיונק דבש, יצאתי החוצה (אחרי שאספתי את העיתונים), ו— נכון! האופניים היו באותו מקום בו השארתי אותם חמש שעות קודם! השעה הייתה שש וחצי בבוקר והתקשרתי עצבנית למוקד 106. המוקדן היה פחות עירני ממני, התעצבן על שצעקתי עליו, ואמר שתכף יפנה למוקד התל-אופן. אמרתי לו שמאחר שהעיריה נכשלה בעבודתה, שייתן לי תמספר שלהם, אני כבר אטפל בסיפור. ענה לי הלה: אין להם טלפון, והבטיח להתקשר אלי חמש-עשר דקות לאחר מכן.

אוקיי, ברור שהכי לא, כמאמר לירון ויצמן, אז גיגלתי שנייה ומצאתי את המספר של תל-אופן, כוכבית 6070. התקשרתי, חיכיתי, דיברתי, הסברתי, אמר לי מוקדן התל החדש דברים הפוכים למה שאמרה לי שבע שעות קודם החברה שלו, אבל שכנעתי אותו, והוא הבטיח שהוא כבר שולח גרר לאופן. ואכן, אחרי חצי שעה שמעתי קרדומים בחדר המדרגות. מאחר שהרעש לא פסק יצאתי החוצה, והנה איש האופן עם קאטר באורך חצי מטר חותך את המנעול. רק מה הבעיה? המנעול עטוף היה בבד משיי, והוא נאבק בו. נו, אז הבאתי לו מספריים, ובשעה טובה פינו כולם את חדר המדרגות: האיש, האופניים הירוקים, הקאטר הענק והמנעול עטוף המשי.

ועכשיו אני מחפשת מאבק חדש להשקיע בו את האנרגיות השליליות היצירתיות שלי.
אולי אלך על להזיז את הים טיפה קדימה.

היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

להמשך הקטע »

יום שלישי, 13 בדצמבר, 19:00. בדיוק בשנייה הזו לפני חצי שנה נפטר אבא שלי, רפי שרגל.

כל צירוף מילים מעכשיו יהיה קלישאה. אבל המוות על כל הכרוך בו הוא חתיכת קלישאה.
בדיוק כמו שאמרו לי ביוני הוותיקים, לא עבר יום מאז שלא חשבתי עליו, שלא נזכרתי בו. בעיקר בדמותו בימים האחרונים. בשעות האחרונות. מורדם, ישן, מתעורר לשניות, פוקח עיניים ענקיות, אישונים עצומים שהשחירו כמעט את כל הירקרק שמסביב, לא כל כך מבין מה קורה סביבו ונרדם שוב, נשימתו הולכת וכבדה. לפעמים מנסה לגרש עם היד איזה זבוב טורדני ובלתי נראה מפניו. אבל כבר לא יכול לשלוט על היד הזאת, הכבדה.

בשבועות האחרונים חגנו סביב המיטה שלו בביה"ח. אחי, אמי ואני. הרופאים כבר דיברו איתנו, הסבירו הכל. רגע, מה עם האוכל? הוא לא אוכל, מישהו מאיתנו שאל בשיחה האחרונה. או בזו שלפניה. הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אמר הרופא. זה ממש לא משנה.

את המשמרות חלקו אמא שלי והמטפל שלו. 24/7. לשנייה הוא לא היה לבד. בימים האחרונים ישבנו שלושתנו ליד המיטה, מסתובבים כה וכה. עונים לטלפונים של מקורבים הממאנים להבין: לא, אין תקווה. לא, זה הסוף. לא, אין למה לחכות. יורדים לבית הקפה, אוכלים, חוזרים. משחקים בסלולריים שלנו. מקשיבים לנשימות ההולכות ונעשות כבדות יותר ויותר.

אז ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון, ישבנו שם. בוהים. מחכים. לפנות ערב אחי ואני עזבנו. אני רכבתי את ז'בוטינסקי הפקוק והמעושן ליפו. הגעתי אחרי שש בערב והלכתי לישון. כלומר לנוח לכמה דקות. אין מצב, ברגיל, שאני לא שומעת צלצול טל' סלולרי גם אם אני ישנה. או דנדון של אימייל או של סמס. אבל נרדמתי. התעוררתי המומה אחרי שעה בערך, לא זוכרת איזה יום ומה השעה. לקחתי ליד את הסלולרי. שלוש שיחות שלא נענו מאחי. והודעת סמס. אבא נפטר.

התקשרתי אליהם. כולם כבר היו שוב בביה"ח. אל תעלי על הקטנוע, הזהירו אותי. לבשתי חולצת פסים ורוד לבן, לקחתי מונית ונסעתי. אין לי מושג על מה חשבתי בדרך. כנראה על כלום. ירדתי מהמונית ונכנסתי למתחם ביה"ח ועברתי מתחת לעץ דקל. באותה שנייה צנח ממנו ענף ענק ונפל על הקרקע בקול רעש עצום. כל הנוכחים הסתובבו לראות מה קרה. הענף שפשף את הזרת שלי, פספס אותי במילימטרים, או בחלקיק שנייה. לא הבנתי מה זה מסמל.

במחלקה אבא שלי כבר הוכנס לשק כחול, פתוח. חיכה לי. אמרתי לו שלום.
למחרת, בבית ההלוויות, האיש של חברה קדישא קרא לי לרדת איתו למטה לזהות את הגופה. במעלית הוא ניסה להבין כמה ילדים אנחנו, מי נשוי ומי לא וכמה ילדים יש לכל אחד. במרתף עמד אחי. הוא לא הצליח לזהות את אבא. הוא השתנה מאתמול בערב ועד היום, אמר. אולי זה לא הוא? עזרתי לו לזהות. נו, האף הזה שלנו לא הגיע משום מקום.

עבר הרבה זמן עד שכיסו את הבור העמוק. ימי השבעה עברו במהירות, מסע במנהרת הזמן בחזרה לעבר. בסך עברו השכנים שהשתנו, הקרובים שלא ראינו כבר עשרים שלושים שנה ויותר.
ואז עברה חצי שנה. אין לי מושג איך. או איזה דברים מדהימים עשיתי בה עכשיו, כשאני יודעת כמה מהר הכל נגמר, ובאיזה אופן.

חצי שנה. פאקינג חצי שנה. איך?

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

עשיתי לו גלעד קבוע. סתכלו מימין, שלוש קוביות, שלוש מצבות:
ההספדים,
המדריך ליתום המתחיל
ועשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד
וגם המכונית של אבא

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.