אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

-

לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

כל אדם באשר הוא חווה ביומיום את דילמת הסלולרי. אחרי שדרוג המכשיר יש אופוריה שנמשכת יומיים: משוויצים בו בפני כל ומשוכנעים שעשית את עסקת חייך, ושהמכשיר שלך הוא משומשו.

ואז מגיעים לחבר שיש לו אייפון משנת 87', והוא מתחיל לעקם את הפרצוף: "אבל, אבל למה את ז ה". ואז את מתחילה לחקור: מזתומרת למה? המוכרן אמר לי שזה בדיוק מה שאני צריכה, הסברתי לו, וכו' וכו'.
ואז מתחילים הספקות לכרסם בכל פה. עכשיו, תלוי כמה אובססיבית את. אם את רוצה לבלות את חייך במרכזי השירות בהחלפות ושדרוגים, סבבה.

אני ביליתי רק מחצית מהשנה החולפת במרכז השירות, מאחר שהמכשיר החדש התקשה להסתגל אלי, וסירב לבצע את שנדרש ממנו.
זה היה נוקיה N95 8G, וחשבתי , לפני שנה, שהוא פאר היצירה.

בינתיים התברר, אחרי שכבר התחיל לעבוד והפסקתי לבקר איתו בטיפת חלב, שחוויית הגלישה בו היא גיהנומית. אטית ומבאסת.
ואני, רציתי כולה שני דברים, למעשה שלושה מהסל':

שהמצלמה בו תהיה מעולה (היא לא)
שהגלישה תהיה נוחה (היא לא)
ושיהיה קל לתפעול (הוא לא).

אחרי שהאוזניות הפסיקו להשמיע, ואחרי שראיתי איך כו-לם חוץ ממני גולשים בפייסבוק וקוראים מיילים בסלולרי, בעוד אני מבלה שעות בהחלפת שפה מעברית לאנגלית, ובגלישה בין דף לדף, ונזכרתי באלו שגם כותבים פוסטים (!) בסלולרי, החלטתי לפקוד שוב את החנות הסגולה בסנטר.

אחרי המתנה של חצי שעה, וריב עם המוכרנית (המוכרנית: מה? לא שמעתי/ אני: אם תסתכלי עלי במקום על המסך תשמעי/ היא: אל תצעקי עלי! את מדברת בשקט עם הראש למטה!)

היא הסבירה לי שכן, הדגם הזה הוא קצת אטי, כי הוא לא חדש, ובכל זאת יש לי איזה שנתיים לשלם עליו, שאנסה את מוקד האינטרנט, אולי ישדרגו לי את הגלישה טלפונית.

וחוץ מזה היא החליפה לי את האוזניות, בלי לשלם, לדגם ביזארי ביותר, שבו תוקעים אותן באוזניים כמו טמפון, תוך חרדה שלא ייצאו משם, ואם לא תוקעים, הן נופלות מיד.

עוד שעה בוזבזה בניתוקים והמתנה לתומכי הסלולרנט. בסוף, בערב, שודרגה עלק גרסת הגלישה. ברור שכלום לא השתנה.
עכשיו, מה לעשות? לאיזה דגם לעבור, אם בכלל, או ש"כיף לגלוש בסלולרי" זו סתם פיקציה וכולם למעשה מעמידים פנים שהם נהנים?

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

אולי זה מקובל ולכל אחד  זה קורה ביומיום, אבל יש רגעים בהם אני לא ממש יודעת מי אני.
זאת אומרת, אני יודעת, הסביבה לא ממש.

במקרה שני האירועים קרו בסמיכות, אתמול והיום.

מקרה א'

אני הולכת בדיזנגוף סנטר.
עוצרים אותי שני נערים שנראים מנוער "תגלית", כולל המבטא וכל זה.
פונים אלי:

"סליחה ווווראית את יגאל?"
אני: מה?
התגליתן: "יגאל, ווראית את יגאל"?
אני (חושבת על מצלמה נסתרת, על הסבר פניך לתייר, עולה חדש בפוטנציה, ובעיקר, איך אני מתחפפת מהשיחה הכי מהר, ועונה): לא.
אחר כך אני חושבת: למה הייתה הכוונה? הסתלבטו עלי? באמת חשבו שאני מישהי אחרת?
לא יודעת.

מקרה ב'

אני נכנסת לבית קפה על מנת לקנות עוגה.
ליד הדלפק אני רואה מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ממקום בו עבדנו ביחד.
היא עם תינוק, אני מעבירה את המבט בין שניהם.
היא סלב היום.
אני, בשיא הטבעיות והספונטניות, אולי אפילו שמחה קלה, ובלי לחשוב על הבדלי המעמדות: הייי –*&^%!
הסלב מחייכת אלי חיוך השמור לה כנראה למטרידנים או כאלו שיבקשו ממנה חתימה עוד שנייה, ולא עונה.
אני מתפדחת. מנסה בשארית כוחותיי לנהל דיאלוג עם המוכרת על העוגה, ויוצאת מבולבלת.

מי אני?

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

בדרך כלל אני לא מביאה דברים כאלו פה, בשביל להציק עם טעויות הגהה יש לי את האלטר אגו, ולווט.

אבל הטעות הזו מונחת שם, ברח' אילת 24, כבר שנים ואיש לא פוצה פה ומצפצף. אז הנה. פיתוי נעים.

השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.