היום לפני שנתיים נחתה אוניית המעפילים הומלסיה בנמל יפו. על סיפונה הייתה גולה מצפון תל אביב (הישן) עם צרור מיטלטלין קשור בסדין מהוה תלוי על מקל. שנתיים אחרי אני עם אותו צרור באותה דירה תודה לאל, יפואית לכל דבר. השלתי את גינוני הצפונבוניות שעלי, זרקתי את טבעות היהלומים לים, תרמתי את בגדי המעצבים שלי, מכרתי את הב.מ.וו והתערבבתי בעם. תוך שאני מתערטלת מהרכוש שאין לי קנו אנשים סביבי דירות ביפו ושיפצו אותן והפכו לאיילי נדל"ן, חברי הטוב פואד קנה פנטהאוז קטן בתשעה מיליון ש"חשחים בלבד, בעל רשת אנגלו סכסון שילם רק ארבעה מיליון, אילן פיבקו מציע את "פיבקו על המים" ב-12-14 אלף דולר למ"ר, משמע אני לא יכולה לקנות אפילו סמ"ר פיבקו, אבל אני מבסוטה. כאילו יש לי ברירה.

תנופת בנייה ביפו. לא פיבקו

להמשך הקטע »

יום שלישי, 13 בדצמבר, 19:00. בדיוק בשנייה הזו לפני חצי שנה נפטר אבא שלי, רפי שרגל.

כל צירוף מילים מעכשיו יהיה קלישאה. אבל המוות על כל הכרוך בו הוא חתיכת קלישאה.
בדיוק כמו שאמרו לי ביוני הוותיקים, לא עבר יום מאז שלא חשבתי עליו, שלא נזכרתי בו. בעיקר בדמותו בימים האחרונים. בשעות האחרונות. מורדם, ישן, מתעורר לשניות, פוקח עיניים ענקיות, אישונים עצומים שהשחירו כמעט את כל הירקרק שמסביב, לא כל כך מבין מה קורה סביבו ונרדם שוב, נשימתו הולכת וכבדה. לפעמים מנסה לגרש עם היד איזה זבוב טורדני ובלתי נראה מפניו. אבל כבר לא יכול לשלוט על היד הזאת, הכבדה.

בשבועות האחרונים חגנו סביב המיטה שלו בביה"ח. אחי, אמי ואני. הרופאים כבר דיברו איתנו, הסבירו הכל. רגע, מה עם האוכל? הוא לא אוכל, מישהו מאיתנו שאל בשיחה האחרונה. או בזו שלפניה. הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אמר הרופא. זה ממש לא משנה.

את המשמרות חלקו אמא שלי והמטפל שלו. 24/7. לשנייה הוא לא היה לבד. בימים האחרונים ישבנו שלושתנו ליד המיטה, מסתובבים כה וכה. עונים לטלפונים של מקורבים הממאנים להבין: לא, אין תקווה. לא, זה הסוף. לא, אין למה לחכות. יורדים לבית הקפה, אוכלים, חוזרים. משחקים בסלולריים שלנו. מקשיבים לנשימות ההולכות ונעשות כבדות יותר ויותר.

אז ביום שני, 13 ביוני, י"א סיון, ישבנו שם. בוהים. מחכים. לפנות ערב אחי ואני עזבנו. אני רכבתי את ז'בוטינסקי הפקוק והמעושן ליפו. הגעתי אחרי שש בערב והלכתי לישון. כלומר לנוח לכמה דקות. אין מצב, ברגיל, שאני לא שומעת צלצול טל' סלולרי גם אם אני ישנה. או דנדון של אימייל או של סמס. אבל נרדמתי. התעוררתי המומה אחרי שעה בערך, לא זוכרת איזה יום ומה השעה. לקחתי ליד את הסלולרי. שלוש שיחות שלא נענו מאחי. והודעת סמס. אבא נפטר.

התקשרתי אליהם. כולם כבר היו שוב בביה"ח. אל תעלי על הקטנוע, הזהירו אותי. לבשתי חולצת פסים ורוד לבן, לקחתי מונית ונסעתי. אין לי מושג על מה חשבתי בדרך. כנראה על כלום. ירדתי מהמונית ונכנסתי למתחם ביה"ח ועברתי מתחת לעץ דקל. באותה שנייה צנח ממנו ענף ענק ונפל על הקרקע בקול רעש עצום. כל הנוכחים הסתובבו לראות מה קרה. הענף שפשף את הזרת שלי, פספס אותי במילימטרים, או בחלקיק שנייה. לא הבנתי מה זה מסמל.

במחלקה אבא שלי כבר הוכנס לשק כחול, פתוח. חיכה לי. אמרתי לו שלום.
למחרת, בבית ההלוויות, האיש של חברה קדישא קרא לי לרדת איתו למטה לזהות את הגופה. במעלית הוא ניסה להבין כמה ילדים אנחנו, מי נשוי ומי לא וכמה ילדים יש לכל אחד. במרתף עמד אחי. הוא לא הצליח לזהות את אבא. הוא השתנה מאתמול בערב ועד היום, אמר. אולי זה לא הוא? עזרתי לו לזהות. נו, האף הזה שלנו לא הגיע משום מקום.

עבר הרבה זמן עד שכיסו את הבור העמוק. ימי השבעה עברו במהירות, מסע במנהרת הזמן בחזרה לעבר. בסך עברו השכנים שהשתנו, הקרובים שלא ראינו כבר עשרים שלושים שנה ויותר.
ואז עברה חצי שנה. אין לי מושג איך. או איזה דברים מדהימים עשיתי בה עכשיו, כשאני יודעת כמה מהר הכל נגמר, ובאיזה אופן.

חצי שנה. פאקינג חצי שנה. איך?

אבא, רפי שרגל, אפריל 2011, טבריה

עשיתי לו גלעד קבוע. סתכלו מימין, שלוש קוביות, שלוש מצבות:
ההספדים,
המדריך ליתום המתחיל
ועשרה דברים שאבא שלי אהב במיוחד
וגם המכונית של אבא

תם ונשלם הלילה שידור הסדרה הדוקומנטרית ההורים שלי ביס דוקו. בפעם הקודמת דיווחתי עליו אחרי צפייה ב-20 דקות מהסרט הראשון של ניר הורוויץ, תמי ויעקב, זה היה מחריד, מאחר שהזכיר לי את המחלה של אבי המנוח ובמובן מסוים, חלקי, את הדינמיקה של הטיפול במחלה שלו. וזו, אני חושבת, הטעות של עורכי הסדרה: צריך היה לשדר אותה מהסוף להתחלה. ממש. מהקל, יחסית, לכבד יותר.

בכל מקרה, חילקתי את הצפייה בתמי ויעקב, שבו מטפלת תמי בבן זוגה חולה הפרקינסון זה 21 שנים (!), לשני חלקים, ולבסוף צלחתי אותו. היה קל יותר לצפות בו אחרי שידעתי כבר מה העניינים ומה צפוי לי.

תמי ויעקב, ההורים של ניר הורוויץ

היום, משתם שידור הסדרה, אני יכולה לומר בוודאות, שמדובר בסדרה על שלושה בנים ובת וארבע האמהות שלהם. השם "ההורים שלי" – מטעה. וזה למה? מאחר שבאופן אולי לא מפתיע לגמרי, הנשים, האמהות, הן הדומיננטיות במערכות היחסים. בכולן. האבות, בני הזוג שלהן, הם מעין סרח עודף במשפחה, שתפקידם לא ממש ברור. הקשר שלהם לילדיהם כמעט ולא קיים. ארבע הנשים, השונות אחת מהשנייה במאוד, מרירות מאוד היום, אחרי כמה עשרות שנות נישואין מתסכלים, ומתלוננות מרה על כך. הן מהוות תשדיר שירות רע במיוחד למוסד הזה.

ארבעת הסרטים חושפניים באופן מדהים עד מרתיע. תמי הורוויץ, להצהרתה המלאה, ויתרה על שני עשורים מחייה כדי לטפל ביעקב. זה ממש לא מובן מאליו מבחינתה, והמחשבה על עזיבה לא תלושה מאוד מהמציאות מבחינתה, לפחות בתיאוריה. אין שום גמול בחיים האלו לצד יעקב, והיא מייחלת, במלאת לו שבעים, שלא תיאלץ לעבור עוד עשרים שנים כאלו. היא גם אומרת לו זאת מפורשות. מה שכן, פה לפחות אפשר לראות חיבה הדדית בין השניים. בסופו של יום הם מתכרבלים ביחד במיטה.

הסרט השני, שנטי ומרטין, של ג'ייסון דנינו הולט עוסק למעשה ישירות רק באמא שלו, שנטי, שעזבה את בח"לה מרטין אחרי כעשרים (?) שנות נישואין, כי מהרגע הראשון כמעט לא חשה תשוקה כלפיו. הוא לא היה מספיק יפה לטעמה, או משהו כזה. רגשית זה הסרט הכי לוקה. אביו של ג'ייסון כלל לא משתתף בו, אלא אם מחשיבים את המוני קטעי הארכיון המשפחתיים (טו מאץ') כהשתתפות, כך שאין אפילו קמצוץ מהזווית שלו על האירועים או על היחסים של ג'ייסון איתו. שנטי, אמא של ג'ייסון, עזבה את הבית ועברה לחיות בסיני ולמצות שם את המיניות שלה. סבבה, שתיהנה, רק שלא תתבכיין על הקשר המתמוסס עם הילדים שלה. ג'ייסון חש ניתוק גדול מאוד מאמא שלו, וזה עובר באופן הצילום לו: הוא מתעד אותה ואת סיפורה המאוד רפטטיבי ושטחי – כן, הבנו, רצית עוד תשוקה בחיים – מרחוק, ושומר על שתיקה כמעט מוחלטת. עצוב.

שנטי, אמא של ג'ייסון

בפרק השלישי, ציפורה ויעקב, ההורים של גיתית כבירי, חשתי הכי הרבה מבוכה ומועקה. אביה עבר אירוע מוחי, ולכן יש לו מטפל צמוד. אמה ציפורה סובלת לפיכך (או לא לפיכך) התמוטטות נפשית כלשהי, מול המצלמה, ומפתחת דפוסי התנהגות פרנואידיים במובן הקליני של המילה, וסליחה על האבחון הטלוויזיוני שלי. בדיעבד, זה הפרק הכי בעייתי, בעיקר בגלל הדילמה האתית – האם למען הדרמה יש לצלם ולתעד את אמך המתרופפת (חלקית, זמנית, לא יודעת) המאשימה את אלופה, יעקב החולה ואת המטפל שלו באונס? די הרבה גבולות נחצו פה.

ציפורה, אמא של גיתית. ויעקב

בפרק הרביעי שחתם את הסדרה נוסע אוהב פלנץ לחודש הביקור השנתי שלו באוסטרליה, שם חיים הוריו ניצה ודיק ההיפים לשעבר בבית מבודד ליד אחיו, בחיק טבע מקסים. ושוב, אמא מתבכיינת על החיים הקשים שלה עם דיק הבוגדני (פעם, היום אין לו כ"כ עם מי לבגוד בה בחיק הטבע). הוא לא מרגיש אותה. הוא לא רואה אותה. הוא לא קשוב לצרכים שלה, כך לדבריה הדי מבולבלים. כן, בעיקר אמא ניצה מדברת. דיק מביט כה וכה, מחייך, וזהו פחות או יותר. בשאר הזמן מגלגלים הילד והוריו ג'וינטים ומעשנים מהבוקר עד הבוקר שלמחרת. אולי לפיכך המצלמה שלו מקפצת כקיווי ניו זילנדי פה ושם. אני מקווה ששלטונות אוסטרליה טולרנטיים במיוחד לגלגלת, ושמשטרת ישראל לא תבצע מעתה חיפושים בכליו של אוהב.

ניצה ודיק, ההורים של אוהב

אם מטרת הסדרה הייתה להראות את סבלה האינסופי של האישה הישראלית שנישאה במחצית השנייה של המאה העשרים מנוחתה עדן, נישואים שהחלו תוך כדי המהפכה הפמיניסטית, שפסחה עליהן כנראה, אז בסדר. זה בהחלט מסמך חברתי בעל משמעות, המוכיח שוב שאישה היא העבד (המחורפן) של העולם. אבל לא, אם רצו ביס שתהיה משמעות לשם "ההורים שלי", אולי כדאי היה למצוא לפחות ילד אחד עם מצלמה שיש לו שני הורים דומיננטיים? לפחות אבא אחד עם אמירה, לפחות גבר אחד בריא וגם ורבלי, נוכח וגם דעתן, שיסתכל לחיי הנישואים שלו בעיניים?
כי אם להסתכל על משפחה מהעיניים של יס דוקו, לא מהעיניים שלי, נשבעת, משפחה זה רעיה מתוסכלת ועצבנית שעוזבת את בעלה, מייחלת למותו, סובלת ממחלתו (כן, נשים חיות יותר, גברים חולים יותר), או ישנה בחדר נפרד ממנו, אפילו בבידוד מרצון באוסטרליה.

פרויקט ההורים שלי של יס דוקו עלה אמש לשידור. ידעתי במה אני עומדת לצפות, אבל יסלח לי ניר הורוויץ, לא יכולתי לעמוד ביותר מ-20 דקות מהסרט נורא-ההוד שלו (הוא שמור ביס מקס, כך שלא מן הנמנע שאמשיך בצפייה מתישהו). או במילים אחרות: הסרט, אולי אפילו הסדרה, לא מומלצת ליתומים טריים. אני לא יודעת באשר לוותיקים יותר.

אבא של ניר חולה בפרקינסון כבר שני עשורים. אמא שלו, תמי, מטפלת בו. מטפלת ומקטרת ומרוצה מאוד ממעשיה. היא גם מחכה שהכל ייגמר, היא בפירוש אומרת את זה. כי כמה היא יכולה להמשיך בתפקיד המטפלת.
הנה הסרט כולו.
וטריילר

תמי יודעת. יעקב לא היה מטפל בה כך אם הייתה חולה. אם התפקידים היו מתהפכים. הוא גם אומר זאת בעצמו: "לא בטוח". הוא לא מדבר הרבה, קשה לו, אבל הוא ממש לא טמבל כמו שתמי קוראת לו, וכל משפט שלו ראוי להיחקק.

ניר צילם את ההורים שלו במשך שלוש שנים. נכון, הוא שומר על כבודם, כלומר בגבולות הנראים: לא מצלם איברים אינטימיים. מכוון את הפריים עד הגבול התחתון, אבל מה עם כל השאר? מה עם מערכת היחסים הכל כך טעונה בין מטופל למטפל, בין מי שהיו פעם זוג, נאהבים, שהיחסים ביניהם היו שוויוניים, ואז הפך האחד מביניהם תלוי בשנייה? קשה מאוד לצפות בזה. קשה היה לי לצפות בזה בבית הוריי, וקשה, ממש באותה מידה, בסרט תמי ויעקב.

יש כמה רגעים בהם הורוויץ מתערב במהלך הדברים ושואל שאלות, אבל הרגע הכי משמעותי מבחינתי היה כשהוא אומר לאבא שלו שהוא אוהב אותו, כלומר להבדיל, כך אני הבנתי את זה, ממי שאולי לא אוהבים אותו יותר.

תמי ויעקב הוא סרט אכזרי מאוד, בעיקר מאחר שהוא מתאר גורל הצפוי כמעט לכל אחד מאיתנו, בתפקיד זה או אחר, מתישהו, לאורך הויה דולורוזה הפרטית שלנו.

הוא נוגע גם בשאלה הכי משמעותית עבורי במסע הקולנועי הפרטי שלי: עד לאן להתקרב עם המצלמה.

לפני פרוץ הקיץ כתבתי את הפוסט הזה, יוחזרו ספסלי הסינמטק.
הקיץ כמעט עבר, ורק החודש הוחזרו ספסלים לרחבת הסינמטק, אבל אחרים. כלומר חדשים וחדישים.

ראיתי אותם מאוכלסים היום בצהריים, ומה שטוב בהם זה שיכולים לשבת עליהם כמה אנשים בלי לפלוש למרחב הציבורי אחד של השני, ובלי שתיכפה עליהם אינטימיות לא רצויה. על כך ח"ח וגם על מראה העץ החשוף. עוד גימיק נחמד זה הדו צדדיות שלהם, אפשר להחליט לאיזה כיוון לשבת, והמושבים לגב מזכירים קצת מושבי קולנוע. סינמטק, כן?
ומה הבעיה? פרש העטלפים שכיסה אותם חיש קל. אין לי מושג אם העירייה תנקה את הגועל אי מתי. יש לי תחושה שלא, ואז נו, מה עשינו?

וחוץ מזה, לא מזמן זכיתי לסיור באגף החדש של הסינמטק, ובו אולמות קולנוע מדהימים ביותר, מהמדוגמים הקיימים כיום בארץ. ההקמה נמשכה, כמקובל בישראל, בערך פי שניים וחצי מהמתוכנן (כשבע שנים), אבל נו, התרגלנו.
חנוכתו תהיה במהלך 2012. יש למה לחכות.

במדינת כל בשלניה בה אנשים לוחשים לעגבניות, עוגבים על לחמים ולוחמים על הזכות לשלם על פיתה עם ממרח שוקולד עשרות שקלים, אני מהווה חריג יוצא דופן (מממ, הכפלה לא תקנית). לפני עשור עוד הייתי מוצאת את עצמי שוקדת על סלט פסטה נוסח אורנה ואלה פעם בירח מלא. אם להודות זו הייתה פסגת הקולינריה שלי. אבל מאז אני רק מתדרדרת מדחי לדחי. ככל שקדחת המטבח הפכה למגפה של ממש, תוכניות הבישול בטלוויזיה הלכו ורבו, הלכו ותפחו ומילאו כל משבצת שידור פנויה, תחרויות הבישול הלכו והתפשטו, ואנשים מצאו עצמם מבלים חצי מחייהם במסעדות כשהם משאירים שם את מיטב מרשרשיהם עברתי אני רגרסיה חמורה.

לא רק שחדלתי "לבשל", וסליחה על המרכאות, אבל קשה לקרוא למה שעשיתי אי פעם במטבחיי בישול, אלא שגם מסעדות הפסקתי לפקוד כמעט כליל מחמת חסרון כיס ואובדן עניין במזון כסמל לחיים טובים ומתוחכמים. לא שזה היה מתישהו הבילוי המועדף עלי, אבל היו שנים בהן חיממתי יותר מדי כיסאות במסעדות רבות פלץ. כך לטעמי. מבחינתי ומבחינת מקורביי המצטמצמים מיום ליום זהו פשע ללכת איתי למסעדה, מאחר שממילא מספר המזונות שאני דוגמת מצומצם במיוחד, כך שלא נראה לי שגרמתי באיזשהו אופן לערעור מצב המסעדנות התל אביבית או היפואית.

נסיגה נוספת ביחסיי עם הסירים נרשמה לפני כמעט שנתיים, כשעברתי לדירתי המזערית ביפו. פה אין לי מטבח. זאת אומרת יש שיש וכיור וארונות ואף מקרר, אלא שכל הקומפלקס המקסים הזה נמצא בתוך הסלון. והסלון הוא המקום בו אני מבלה את רוב שעות היממה, או שמא היממות, גוהרת מעל המחשב בתנוחות שונות או מזיזה את הכיסא בכמה מעלות ומפנה את פני לטלוויזיה. במקום שכזה ברור שכל סיר אורז שאני שופתת (אממ, במים וזהו) ממלא את קיטוני באדים ובחום וכנהלאה.

מצוקתי הלכה וגברה עד שקיבלתי לפני שבוע בלנדר במתנה. כן, זה מה שרציתי, כלומר ביקשתי, בלנדר. תמה האדם שממנו ביקשתי את התשורה מה חפץ לי במכשיר זה אבל אני ידעתי שאיכות חיי תעלה פלאים בזכותו. מעתה לא אצטרך להפעיל את הכירה החשמלית אפילו פעם אחת, וארוחותי כולנה יהיו מוכנות בתוך עשר שניות. איך ייתכן כדבר הזה, תשאלו?

ובכן, בעזרת מים, פירות וירקות ויוגורט אני רוקחת ארוחות-שייק כיד המלך, וממלאת לי בכל פעם כוס בירה של חצי ליטר בשייק (נו, מה זה משנה, בננה ויוגורט, בננה ותפוח ויוגורט, מלון ויוגורט, תמרים ויוגורט, וכנהלאה). לשיא השיאים הגעתי היום, כשגם לחתוך סלט נמאס לי. וכך הכנסתי שלל ירקות חתוכים לארבעה חלקים לבלנדר, והנה שייק ירקות. אחחח, אני גאון. הבאסה היחידה היא שיש לשטוף במהירות את מכל הזכוכית אחרי כל מרקחת כזו. אוף, עוד 20 שניות מבוזבזות.

תוספת, 13.9.11
כדי לגלות אחריות ציבורית אני חייבת לפרסם מייל ששלחה לי ידידתי היקרה והחכמה ד"ר ח':

צריך ללעוס מדי פעם, ולא רק עלי גת. זה מפעיל אנזימים + תהליכים מטבוליים ושרירים חשובים.
המעיים הם איבר אנדוקריני פעיל המפריש הורמונים בתגובה לאכילה (אהה – זה חידוש!) ונא לא להתל בהם.

אחיינית הקסם ים-ים משתעממת קשות בשבועיים שבין סוף הקייטנה שכללו שבוע בכרתים ושיעורי שחייה בהם הצטיינה לגמרי, ולכן הצעתי לה שתבחר סרט כדי להעביר שעתיים וחצי מהחופשה שנכפתה עליה, וגם לכבוד כיתה א'. רק בקיץ הנוכחי התיידדה ים-ים עם המסך הגדול, וכבר הספיקה לצפות בדרדסים ובפו-הדב. הבחירה שלה הייתה כיפה אדומה סוגרת חשבון, ובתלת מימד.
נסיוננו הקודם והמר היה למעלה, לפני כשנתיים, והוא הסתיים אחרי חמש דקות, אבל הילדה, כאמור, הפכה לשוחרת קולנוע.

לא בדקתי את טיב הסרט, כדי לתת לה את זכות הבחירה וההחלטה. וגם, לא ידעתי עד כמה דומה או שונה יהיה טעמנו, ובכלל, זו החופשה שלה, לא שלי.
לפני שהחל הסרט, בשלב ההמתנה המייגע של הפרסומות והפריוויואים, כולל שלוש פעמים לפחות – היא ספרה – פרסומת ליופלה-משהו, שאלה פעם אחר פעם מתי הסרט כבר יתחיל, והבטחתי שעוד מעט. אחר כך תהתה אם ראיתי אי פעם סרט לילדים. אמרתי לה שבטח, הרבה, והיא שאלה בתימהון, למה? אמרתי לה שזאת הייתה העבודה שלי. לא נראה לי שהיא האמינה.

מלכתחילה התחלתי לחשוד בכיפה אדומה, או בשמה הקולנועי, כיפ, כפי שהבנתי מהדיבוב, שמישהו מתכוון להתחנף למבוגרים הצופים בסרט עם הילדים, עם מושגים ורפרורים שאין שום סיכוי שילדים בני שש או תשע יבינו. ארגון ביון, משרד הרישוי, כל מיני התחכמויות מילוליות מיותרות ואזכור לשתיקת הכבשים, כמו לעוד כמה סרטים, כולל יצור שדומה לשרק, שמכרסו הענקית התפעלה הילדה השוקלת כבלון הליום. הדבר הטוב היחיד בסרט הוא שכיפה אדומה היא סופר-גירל, מנצחת את כולם ועפה באוויר עם הגלימה שלה, וגם ביחסים לא רעים עם הזאב.

התבאסתי ותהיתי מה הילדה מבינה, ואיך זה עובר עליה. בהתחלה היא צחקה מכל מיני צירופים כמו שניצל בפרצוף, או משהו כזה, וגם מסנאי אחד שהיה שם לקישוט, בהמשך בדקה היטב את עניין התלת מימד, עד כמה קרוב זה קרוב (לא ממש), ואז הסירה את המשקפיים כדי לראות מטושטש, והמשיכה להעסיק את עצמה. כחצי שעה לפני הסוף שאלה אותי מתי זה ייגמר. אמרתי לה שכשכיפה אדומה תפגוש את סבתא, אבל לא ממש היה אכפת לה כנראה מהסבתא הכלואה עם הנזל וגרטל שדובבו במבטא גרמני (בחיי).

עשרים דקות לפני הסוף ביקשה לצאת. כך שאין לי מושג איך היה האיחוד בין כיפ לסבתוש. משם רצנו לג'ימבורי (בקניון איילון היה האירוע), והתחלתי לקרטע בין המתקנים. אני לא משאירה אותה לשנייה לבד, ובטח שלא מחכה למטה. ואלוהים, כמה אני שונאת להתהלך יחפה תוך שאני סופרת את כל החיידקים והפטריות המקפצים מהפלסטיקים לכפותיי הסטריליות. לקינוח הפגינה את כישורי השחייה שלה (עיינו לעיל) בבריכת כדורי הפלסטיק והתמוגגה עד מאוד.

ואז ביקשה פופקורן – זו ילדה מקורית – פופקורן לא אוכלים בזמן הסרט, אלא בגמר הבילוי, ואכלה לפחות חצי קופסה. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הילדה אוכלת. כשאבא שלה בא להחזירה הביתה ניסיתי לשדל אותה לספר לו למה יצאנו באמצע. רק בסוף התרצתה: "זה היה משעמם", אמרה הילדה בצחוק ביישני. לא היה לה נעים מהדודה.

לא רק ים-ים סבלה:
VillageVoice

תוס':
- ומצד שני, טל ניב וילד בן שבע די נהנו
- גם תמי ארד מספרת על ילדים שנהנו

שלום אהבה איך להיפרד באלגנטיות, הוא מדריך הפרידות המפתיע של ליאת תימור ונילי לנדסמן, ויש לו את אחת העטיפות היפות שראיתי:

צילום ינאי יחיאל, עיצוב העטיפה אמרי זרטל

נילי היא מורתי המעולה ליוגה, ובזכות זה, גם חברה. עבדנו באותו מקום כשהיינו פעוטות אבל רק כשהגעתי לסטודיו שלה, לפני שנתיים, חל המהפך. את ליאת אני מכירה מחדשות וממעריב. פעם החלפתי אותה בעריכת סגנון למשך כמה חודשים, כשהייתה בחופשת לידה.
שתיהן פאם פטאליות, עתירות ילדים, נישואים, אהובים לשעבר ולשהווה ושובלי מעריצים, ולכן הביאו איתן לספר עשרות שנות זוגיות.

ואני מה? מודה לאלוהים על שנטע או נטעה בי חוכמה אחת בלבד: לא להתחתן ולא ללדת.
בנאדם צריך לדעת לא להיכנס למקומות שיכולים להביא לפרידתו מהעולם בטרם עת.
אין להסיק מכך שלא ידעתי פרידות טראומטיות ומערכות יחסים קלוקלות. פעם הייתה זאת תת-התמחות שלי: מערכות יחסים עמוסות יגון ובאסה ופרידות מרסקות. אבל כל זה שייך לעבר.
למדתי לבד, בלי עזרה משום פסיכולוג (ולא שלא היו לי עשרות), איך לשמור על עצמי, איך להתנהל בין הטיפות ולגזור לעצמי את המנות הקטנות הדרושות לי מהזולת מבלי להשליך את חיי מנגד.

הספר של ניליאת נותן עצות מעשיות לגמרי איך לעשות את זה. איך להתמודד. העצות שלהן הרבה יותר קומוניקטיביות משלי, ונותנות מענה שמתאים לכולן: נשואות וגרושות ומאהבות, ובעלות ילדים ולמעשה כל הווריאציות. העצות שלי מתאימות לי בלבד, ואולי לעוד שתי מוטציות חברתיות כמוני.

אבל גם לי השולטת בחייה יש כמה דברים לקחת מהן.
למשל:

"יש הרבה עקרונות מעולם הסטייל שתופסים גם בהתנהלות עם גברים. הבלגה וריסון, למשל. וגם תחכום… להכיר את עצמך היטב, לדעת מה מתאים לך, מה הולם אותך ומה לא. לבחור את מושא תשוקתך בקפידה ולא בחופזה. לדעת שאינך יכולה להרשות לעצמך למכור או לקנות בזול. לא להתבלבל ולחשוב שאת חכמה יותר או מיוחדת יותר מכל הנשים שהיו שם לפנייך. ולהפגין חן, ויכולת לבטא את האישיות שלך כשאת במיטבך, ולהחזיק פאסון, כשצריך.

(…)
תהליך הפרידה, שבו מולך הסטייל, אינו מחייב העמדת פנים. כעס, עלבון ובקשת נקם הם לא מחוץ לתקנון. הסטייל מבוסס בראש ובראשונה על אותנטיות. אבל השאלה היא לא מה את מרגישה, אלא איך את מתנהגת למרות מה שאת מרגישה… להיפרד בסטייל זה אומר שאפשר לעשות טעויות קריטיות – אבל אחר כך לתקן אותן. לזרוע בלגאן – ואז לסדר אותו יפה…"

לאור סטטיסטיקות הגירושין, בערך 1:4, ובגלל חברותי ההדוקה עם עו"דים למעמד אישי (סליחה, דיני משפחה), אני יודעת ששלום אהבה יהיה להיט בטוח. אני מציעה לכנרת להציב דוכן ברבנות וגם להציע אותו לעו"דים הרלוונטיים, שיספקו אותו ללקוחותיהם יחד עם הטישו המחולק בלשכותיהם, כחלק מתהליך של חינוך מחדש.
אבל רגע, גם סתם פרידה מהשורה, שלא כרוכה בגירושין ובניתוח חוק חזקת הגיל הרך מוצאת מענה פה.
הטיפים מהשטח שווים יותר מאלו של אודטה, כי מהו סוודר שנדבק עליו מסטיק לעומת אקס שבגללו חייך יעברו ל-hold למשך שנה.

כפי שאפשר להבין, אין משפחת שרגל משועי הארץ. אחת ההטבות הכרוכות בכך היא שאחי ואני לעולם לא נוכל לריב על ירושה.
פשוט אין על מה.
ובכל זאת, בפנינו עמדה משימה ראשונה במעלה: למכור את מכוניתו האהובה של אבא.
אני יודעת שאלפי עיניים מחכות לשמוע באיזה מכונית מדובר, ואם כבר הזמנתי את כרטיס הטיסה לקריביים.
ובכן, לא ממש. כן, אשכנזים, ניצולי שואה, ובכ"ז.
מכוניתו האהובה של אבי ז"ל היא סוזוקי בלנו מודל 1997. המחירון של לוי יצחק קבע: 12,000 ש'.
ככה זה אצלנו באלפיון. מחליפים מכונית פעם בעשרים שנה.

זאת הסוזוקי בלנו, 1997. תבדל"א

מאחר שאני אמונה על עסקי האינטרנט במשפחה, העליתי את היפהפיה תוך דקה קלה ליד2. עשיתי את זה בשישי אחר הצהריים, ולתדהמתי, איש לא התקשר עד מוצ"ש. מתברר שרוכשי מכוניות יוקרה בנות 14 לא אוהבים לעשות עסקים בשבת. כנראה שכל עם ישראל הוא מסורתי עד חרדי.
כבר חשבתי שניאלץ להמשיך את חיינו איתה, אבל במוצ"ש נפרץ הסכר, ואחי קיבל עשרות טלפונים, ניווט את כולם ביד רמה, וקבע לו פגישות למוצ"ש ולראשון, מסוחרר מהצלחתו ומהיותה של הבלנו כה מבוקשת בקרב האלפיון שלנו.

אחרי שאימץ תוך כמה שעות גינונים של סוחר מכוניות כרסתן (ואחי הוא אתלט מלידה, כרסו שטוחה ושרירית כקרש), בחר לו זוג נאה עם תינוק, שחשק במכונית ולא רצה לקחת אותה לבדיקה, והניח מיד 12,000 ש' במזומן על השולחן. יצאו אחי והקונה לחצר, התניעו את המכונית, ירדה זאת 20 מטר מהחניה שלה, ולפני שהייתה צריכה לפרוץ בחיים חדשים, השתתקה. נדמה. לא הסכימה לעלות לכביש.

הקונה המבוהל, אף שחתם על מסמך שאין לו שום תביעות וכבר נתן את כספו, קיבל אותו בחזרה. אחי לבש שק ואפר ויגון כבד אפף אותו. הקריירה החדשה שלו כסוחר מכוניות משומשות ספגה מכה קשה. לא היה ספק, רוחו של אבא ריחפה מעל ולא הייתה דעתה נוחה מהקנייה. הסרתי במהירות את המודעה מהאתר כדי שזרם הטלפונים לאחי ייפסק, וכעת נותרו לנו 12 שעות עצבניות עד שייפתח המוסך למחרת, כדי לדעת מה נהיה, האם החליטה הסוזוקי להצטרף  לבעליה.

אך לא. בחלוף 250 שקלים התברר שאיזה בורג זז מהמקום והסוזוקי חזרה לחיים תוך דקות, נמרצת מתמיד. אחי ביקש שאחזיר את המודעה לאתר, וחמש דקות לאחר מכן הוצף בעוד 300 שיחות. כמו שאמרו לי המבינים, סוזוקי אהודה מאוד בישראל.

שעתיים אחר כך נמכרה הסוזוקי בשנית.
תלמיד חכם מבני ברק בא, ראה, התאהב ואמר "רוצה אני".
הסוזוקי טובת השכל נעתרה והסכימה להתלוות אליו. נפרדנו ממנה בנפנוף. אמא בכתה.
אחי סימס לי: "הכסף כבר עובד, סליחה, אובד, בבורסה. יש לך עוד רכב למכירה?".

אולי כל יוצר דוקומנטרי נתקל בדילמות מוסריות הרות גורל מיומו הראשון, ואני ממש לא יחידה, אבל בגלל המון שאלות הקשורות במיקומו של הגבול ועד לאן מותר להתקדם ולחדור עם המצלמה, נסעתי לכנס אתיקה של עשייה דוקומנטרית (ובאנגלית) שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים.

את ההרצאה הראשונה, של ד"ר גרנט בטצ'ארט (שמציע מוסר – ולא אתיקה – של אמיתות):
ethic (not ethics) of truths – פספסתי, אבל אני משערת שהיא דומה להרצאה הזו שלו שלנקקתי אליה.
כפי שהבנתי מדברי המשתתפים בהמשך הכנס, ההרצאה הייתה מאוד תיאורטית ואת הבעיות בשטח צריך לפתור כל דוקומנטריסט בעצמו.
נו טוב, לא בשביל התיאוריה באתי. רציתי פתרונות, חוקים. רצון די אידיוטי, כשמדובר בשאלות של מוסר. ואפילו של אתיקה.
הדובר השני היה פרופ' בריאן ווינסטון מאונ' לינקולן בבריטניה.
הוא התייחס לסרטים שונים, ביניהם לאלו של רוברט פלהרטי, ננוק איש הצפון ו-Man of Aran. המניפולציות שעשה פלהרטי לו אנו סוגדים (נניח) בלתי נסלחות לטעמי. הוא לגמרי ביים את האינואיט. לא שני איגלואים נבנו שם, למשל, אלא רק אחד, חלק מהצילומים בכלל היו מסשן קודם ולא קשור לננוק.
זוכרים את ננוק מנסה לכרסם תקליט? שקר שקר שקר. הם היו מחוברים לציוויליזציה הרבה יותר ממה שפלהרטי תיאר.

בעיות אחרות היו עם דייגי אילרנד בהאיש מאראן, שחייהם הועמדו בסכנה לא מפעם, העיקר שיוכל לצלם את מאבקיהם בים.

מסוג הדברים שאני לא ממש רוצה להאמין שקרו כשאני מנסחת את הקוד האתי הפרטי שלי. אבל רגע, האם אני אהיה יותר בסדר מפלהרטי? בסדר, אז לא אעמיד פנים שיש פה שני איגלואים, אבל עד לאן אני מתכוונת להחדיר את המצלמה ולהחריד משלוותם (המדומה?) את גיבוריי?

בין היתר סיפר ווינסטון על מישהי שביימה סרט על אביה חולה הסרטן ותיעדה את גסיסתו בניגוד לרצונו, אלא שלא היה לו כוח להתמודד איתה בגלל מחלתו. יום אחד צעק עליה, תוך שהוא פונה למצלמה, מאחוריה עמדה: "אני לא מסמך דוקומנטרי, אני בנאדם!" היא כמובן צילמה והסצנה מופיעה בסרט.

גם בישראל נעשה משהו דומה: יאיר לב צילם את אביו הוגו בשני סרטים, הוגו ו-הוגו 2, כשאביו מתמרד (בצחוק?) לא פעם.

החלק השלישי של הכנס היה הקרנה של איך למות באורגון, מדינה שהפכה ב-1994 לראשונה בארה"ב שמאפשרת המתות חסד. בעזרת מרשם מרופא (המכיר אותך ויודע שימייך ספורים) מקבלים קוקטייל, ובבית מערבבים אותו עם מה שרוצים, ואז אפשר לבחור מתי למות וליד מי. בבית במיטה, לא בביה"ח.
(ישודר ב-15 באוגוסט ביס דוקו).

אני לא מתכוונת לשפוט אותו קולנועית – רק כמה משפטים – אורכו שעה וחצי, יש לו כמה גיבורים: פעילים למען יישום הפרקטיקה במדינות אחרות, ומספר אנשים שבחרו למות כך, אבל יש לו גיבורה אחת, קודי, והסרט, כך לטעמי, צריך היה להסתפק בה. כי ברגע שמופיעים שאר הנספחים, השד יודע למה, הדבר היחיד שהצופה רוצה זה לחזור לקודי ולמשפחתה ולראות מה קורה איתה.
אבל לא זה העניין, ביקורת קולנוע על זוכה סאנדנס האחרון, אלא המרחק. המרחק שהבמאי לוקח מהגיבורה שלו.

הוא מלווה את קודי בתקריב אימתני לאורך כל הסרט, כולל פרוצדורות רפואיות וביקורים בבית החולים ושיחות עם הרופאה שלה. ורק בסוף בסוף, אחרי שעברנו תהפוכות עם קודי ומצבה, מגיע הרגע בו היא רוקחת את הקוקטייל. מדובר בדקות האחרונות של הסרט. מאותו רגע שאנחנו יודעים שסופה קרוב, חס עלינו הבמאי, או על עצמו, או עליה.
הוא יוצא מהבית שלה, ונעמד עם המצלמה מאחורי החלון ששם היא חווה את הדקות האחרונות לחייה. הוא לא נצמד לחלון אלא עומד כמה מטרים ממנו. לא זז. החלון יפהפה, מזכיר לי חלון יפני. אטום. לילה. בחוץ רוח, העצים סביבו נעים. אין לנו מושג מה קורה בחדר של קודי. כלומר יש, אנחנו שומעים את הקולות ולא רואים כלום.
על הסצנה הזו אני חושבת שהסרט זכה בפרס. זה הרגע בו הבנתי כמה אני צריכה להתקרב. כמה צריך להתקרב עם המצלמה כדי להיות מוסרי, אתי, בנאדם וגם דוקומנטריסט ראוי.