אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

-

לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

(רציתי לכתוב את זה בבלוג החדש, טוב אולי עוד אכתוב), אבל בגלל שזה כזה סיפור לוהט, לא יכולתי להתאפק כמה שעות.

בנק דיסקונט יצר פרסומת באורך של שיר (כמעט 2 דקות. פרסומת נמשכת ברדיו, לרוב, 29 שניות). זו הפעם הראשונה מאז יוסף מלך השטיחים (והנה השיר) של דני סנדרסון ב-1977-8, שלקוח מסחרי מייצר פרסומת אבל מסווה אותה בתוך שיר.

השדרן בן רד (מגיש כל יום ב-14:00 את "נותן ברוק" ב-88MF)  ביקר את הפרסומת בתוכניתו וירד בהומור על סגנונה המוזיקלי והמילולי.

תוך שעה מהשידור פנו נציגי דיסקונט לקול ישראל ולשפ"מ ולמנהל הרדיו יובל גנור, והפעילו לחצים כבדים להעניש בחומרה את השדרן שהעז להשמיע ביקורת על הפרסומת המזעזעת שלהם.

התוצאה: בן רד הושעה עד הודעה חדשה בידי מנהל קול ישראל ומנהל 88FM. במערכת הענישה המצויה בידי מנהלי תחנות הרדיו משתמשים בהשעיה על מעשה רשלנות קיצוני במיוחד.

רד, אגב, הוא החבר הטוב, על תקן סגן מנהל ויד ימינו של גנור, והנה, שיקולים מסחריים תוקפניים גורמים לגנור לפעול ללא משוא פנים.

עד עכשיו אסור היה לבקר את הממשלה ואת הצבא בקול ישראל (בועז כהן הושעה אחרי שהעביר ביקורת על עופרת יצוקה ברדיו 88). מאתמול אסור לבקר גם גורמים מסחריים.

אמש שלח מפקד, כלומר מנהל התחנה מייל לעורכי ושדרני 88:

ערב טוב,
אבקש מכולכם, בכל לשון של אזהרה, לא להעיר שום הערה ולא להתייחס בשום אופן לפרסומות המשודרות במהלך התכניות שאתם משדרים.
בדיוק כמו בעיתון – יש אצלנו אזור תוכן ויש אזור מסחרי, ואין קשר בין השניים, וטוב שכך.
את עמדותיכם ודעותיכם לגבי הפרסומות או הודעות החסות המשודרות ב"קול ישראל" – אתם מתבקשים לשמור לעצמכם, ולא להביע מעל גלי האתר.
תודה.
יובל גנור

גם במזבלה ירדו על פרסומת (אחרת) של דיסקונט. וויי וויי, תתכוננו, מה שמחכה לכם.

יש, ניצחתי!

מה בדיוק קרה, ולמה לא חוברה התאורה בתחילת שד' ירושלים המתחדשת עד מתקפת הניג'וסים שלי אין לי מושג, אבל היום חזרה אלי נציגת חב' חשמל ממחוז דן, מירי קוראים לה (אחרי שנדנדתי שלשום שוב), והבטיחה לבדוק מי אחראי על הבלגאן, מח' מאור בעירייה, או החשמלאינורים עצמם.
מירי לא חזרה אלי, אבל כשיצאתי בערב מהבית, מה ראיתי?
כן כן, אור גדול שורר על השכונה, והשדרה מוארת כשאנז אליזה.
ניצחון קטון לדיירת החדשה. בקצב הזה עוד אבחר לראשות מנהלת הרובע.

מזמן לא התלוננתי על משהו, נדמה לי. בהחלט הגיע הזמן.

לקראת יום העצמאות נפתח, אחרי חודשים ארוכים, הקטע הראשון של שד' ירושלים, מרח' אילת ועד סלמה. כביש סלול ונאה, שני נתיבים, אחלה. רק מה – חושך מוחלט שורר בו. עמודי התאורה עומדים לתפארה בשדרה, ולא מניבים ולו ואט אחד.
מוזר, לא?

התקשרתי למודיעין העירוני, 106, והתלוננתי. פעמיים. שמעי, אמרו לי, זה לא קשור למחלקת המאור, אלא לחב' חשמל.
נו? שאלתי, אז למה שמח' המאור לא תודיע לחב' חשמל? תודיע, תודיע, הבטיחו לי בפעם הראשונה. שבוע עבר והתקשרתי שוב בשל החשיכה העיקשת.

תגידו, אתם מחכים לתאונה הראשונה? מה נהיה? אמרתי לך, אמר לי המודיעיניסט, זה שייך לחב' חשמל. אתה רוצה שאני אתקשר לשם? אין לי בעיה, אמרתי.

לא, אמר לי הבחורון, לא יקשיבו לך.
מדהים, לא?
ובינתיים, חושך.

הערב דיוושתי לכיוון נמל יפו, והנה, בואך הנמל, כמה מאות מטרים משד' ירושלים אני רואה שהחוף מואר באור נגוהות חדש, תאורה מפוקפקת  שנועדה ודאי לשעשע את תיירי עירנו.
מה-זה התעצבנתי: לקשקוש המכוער הזה מח' המאור וחב' חשמל מצאו פנאי ומשאבים, אבל לחבר את החשמל לעמודי התאורה בכביש חשוך, זה לא?

מה בדיוק שווה הזיכרון האנושי? מה זה אומר "אני זוכרת"? כמה פילטרים עובר הזיכרון בדרך מהאירוע שקרה לכאורה, ועד העיבוד המילולי שלו ועד כמה הזיכרון יכול לשמש עדות להתרחשות מסוימת?

את הזיכרון הזה נהגתי לספר תמיד לפסיכולוגים הרבים בחיי. הם אהבו לשמוע אותו, אני אהבתי לספר. הסיפור היה נאמן למקור, כלומר, ככל שאני זוכרת, סיפרתי אותו באותו אופן בכל פעם.

פעם לא היו מכונות הכביסה נפוצות במגזר שבו גדלתי. היו ממלאים אמבטיה בכביסה, משרים ומכבסים. יום אחד עמדתי ליד אמבט מלא בכבסים שכזה, ואני כבת שנתיים, כזכור לי. לקחתי סרגל עץ ענק (כך אני זוכרת אותו, אורכו היה ודאי כ-30 ס"מ, ושכשכתי אותו במי הכביסה המלאים בבגדים). תוך כדי, התכופפתי ונפלתי למים. לא קרה לי כלום, שהרי האמבט היה מלא, כזכור, בבגדים. חיש מהר הגיעה אמי, שלפה אותי משם, העמידה אותי על כיסא קטן בהול, פשטה את בגדיי הרטובים וניגבה אותי במגבת הוורודה שלי. אני זוכרת את הדברים בחדות. האירוע לא היה טראומטי, אפילו נעים ונחמד, אבל חריג, ולכן אני זוכרת אותו.

לא מזמן סיפרתי אותו לחברתי, פרופ' אלומית ישי, חוקרת מוח. אלומית ביטלה את דבריי, ואמרה לי שלא ייתכן. אין זכרונות מפורטים מגיל שנתיים. המוח עדיין לא בשל לאחסן זכרונות לטווח ארוך בגיל הזה. אני התעקשתי, ואלומית הציעה לי לשאול את אמי באיזה גיל זה קרה. האמת היא שלא התעקשתי כלל על הגיל, ואם היו אומרים לי שזה קרה בגיל מאוחר יותר, לא הייתי מתווכחת.

בכל מקרה, סוף סוף הצלחתי למצוא את העיתוי המתאים, ושאלתי את הורתי באיזה גיל זה קרה. היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: זה סיפור נורא, איום ונורא, אבל זה לא קרה אף פעם!

הייתי המומממממה. מה? הייתכן? מישהי מדחיקה פה (לא אני!)? או שאני חווה זיכרון של מישהו אחר? ואולי קראתי את הסיפור הזה איפשהו? אין לי שמץ של מושג, אבל עכשיו מתברר שהזיכרון, אותו אני מחשיבה כראשון בחיי – אינו בר אישוש.
מה זה אומר עלי? על הזיכרון שלי? על האופן בו אני חווה את הילדות שלי? אין לי רבע תשובה.

גם אלומית הופתעה מהסיפור, והחלה להרהר באופן בו ניתן להפוך אותו למחקר.

ולכן הציעה לי לפנות אליכם, ולהציע לכם לכתוב את הזיכרון הכי ראשוני שלכם, עם כמה שיותר פרטים, כולל גיל, ככל הידוע לכם.
אפשר לכתוב פה, בפומבי, או לשלוח במייל. פרטים על התקדמות הניסוי – בהמשך, כשיהיו. אבל זה ייקח זמן, קחו בחשבון.

אני לוקחת לרגע פסק זמן מפרשת ענת קם, ועוברת לפרשה המסעירה באמת, החיים בגבס.

תקציר הפרקים הקודמים: גשם, החלקתי עם הקטנוע. חשבתי שזה כלום. מתברר ששברתי את האגודל. הכי כלום בעולם, נכון? באמת, על מה ההתבכיינות, אגודל! כולה אגודל!

כן, אני יודעת. אני צריכה לברך הגומל, לאפסן את הקטנוע, שבימים אלו חגגתי לו שנה, שיהיה בריא, ולהפסיק להתלונן. כולה אצבע!
נכון, כל זה בתיאוריה, מין פציעה שכלל לא נספרת בשום סטטיסטיקה. מתחת לרדאר וזהו.

אבל בשלושה שבועות שהייתי עם הגבס, לא הייתי מסתדרת אלמלא כמה חברות נאמנות, שאפשר לספור על יד אחת בלי אגודל, שעשו לי כביסה, והכינו לי אוכל, ורחצו כלים, וקנו לי מצרכים, וליוו אותי באשר אלך.

מפדח לגמרי. האגודל, מתברר לי, היא האצבע החשובה ביותר ביד. חשבו איך אתם אוחזים מברשת שיניים, ומסתרקים, וסוגרים את הרוכסן, ורוכסים כפתורים, וחותכים סלט, ורוחצים כלים, ומאותתים בקטנוע, וכותבים (אם אתם שמאליים), ואוחזים במזלג, בסבון או בספוג, ובמספריים, ולמעשה, כל פעולה שהיא.

נניח, הזרת. זאתי, אפשר להסתדר בלעדיה, אפשר בכלל להיוולד בלעדיה, אני בטוחה, ואיש לא ירגיש. אבל גברת אגודל? בלעדיה אי אפשר בכלל!

חוץ מהאגודל נפגעה הכתף הימנית שגם כך היא לא החלק המוצלח בגופי. אני שמאלית, כאמור, וצד ימין שלי לא הכי מפותח. מין מועד לפורענות שכזה. רק השבוע קיבלתי תשובה מהאולטרסאונד, והתברר שזו דלקת בבייספס. מאחר שמצב הכתף משתפר לאטו, אין מה לדאוג.

וזהו, הסרתי את הגבס, ומאחר שמעולם לא היה לי שבר עד היום, טפו טפו (חוץ מהפייק-שבר בשנה שעברה), לא ידעתי איך נראה איבר מגובס לשעבר, ולא איך הוא מתפקד. כשהתברר לי שהאצבע נפוחה, ועדין לא גמרה להחליף צבעים (מהשט"דים שבה), ולמעשה, לא ממש יודעת את כל הפעולות ששתה עד טרום השבר בנאמנות, נכנסתי להתקף היסטריה לא קל (מסכנה האורתופדית שנאלצה לחוות את האירוע).
מתברר שאלו הליכים טבעיים, ויעבור עוד זמן עד שהגברת תחזור לעצמה.

-

ביום בו הודיעה לי האורתופדית שהשבר אוחה, ושיעבור זמן עד שהאצבע תחזור לעצמה, כלומר אלי, עליתי על הקטנוע, ביראה וחלחלה, וגם חזרתי לעשות יוגה, לאט ובזהירות, בשיעור למתחילים. היה קשה שאין לתאר. לא ייאמן כמה מהר הגוף מאבד את כל היכולות הכי מובנות מאליו שלו, וכמה אני צריכה להתאמן עכשיו כדי לחזור למצב שלפני השברון הקטנטון האומללון הזה.

פה מתבקשת פסקה על פגיעותנו ושבירותנו, ובר חלופיותנו. כתבו אותה לבד.
פסקה
פסקה
פסקה

לחיות את חייה התאחד עם מקורותיו

השבוע הועברו כל תכני הפוסט מרשימות לפה. זאת אומרת שכל הפוסטים של לחיות את חייה, מ-2006 ועד 2009 נמצאים עכשיו באכסניה הזו על תגובותיהם. אפשר למצוא כל דבר באמצעות מנגנון החיפוש שמימין. וזה עובד. אפשר גם לחפש חומרים לפי ארכיון לוח השנה, שנמצא בתחתית הטור הימני. תיהנו.

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.