אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.

חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

-

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

כידוע לקוראים הרגישים יש לי יחסי שנאה-שנאה עם מוצאי המפוקפק. אני באמת חושבת שרעות חולות רבות דבקו ביוצאי התפוצה הזו. וגם, שכל הבדיחות נכונות עד האחרונה שבהן. אני גם משוכנעת שלא דבק בי רבב ואין בי ולו רבע תכונה המאפיינת את נשות התפוצה.
בנעוריי קניתי להורים שלי את הספר תמיד פולני של י. פולני, כלומר יאיר גרבוז. חשבתי שזה יצחיק אותם כמו שזה הצחיק אותי. אבל לא, הם תמהו מדוע זה רכשתי להם את הספר הזה, ומה הקשר שלהם למה שכתוב בו.

לא קראתי אותו כבר שנים רבות, ואני לא יודעת אם גם היום אצחק.

ואז, לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בסוטין 14, הצמוד לשגרירות הפולנית, הנמצאת בסוטין 16 (בתל אביב, נו, ברור שבתל אביב, פפפפ), צהלו כל חבריי וטענו שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כלומר הביתה. טוב, ברור שלא. לא התיידדתי עם שומרי הסף ולא התדפקתי על דלת השגרירות כשהיה חסר לי סוכר (לייק באמת, נראה לכם שהיה חסר לי סוכר אי מתי?) הפעם היחידה שנכנסתי לשגרירות הייתה כשאחי ואני חשבנו שאולי נפתח בפרוצדורות להשגת דרכון אירופי – כלומר פולני – שהרי אין לנו דרך אחרת להשיג דרכון נוסף. אחרי שהבנתי את הניג'וס העתידי ושמעתי על סכומי העתק שנצטרך להשקיע בכך אמרתי תודה ושלום, והלכתי לדרכי שלא על מנת לשוב. כנראה שדרכון פולני כבר לא יהיה לי.

לפני כמעט שלושה חודשים עברתי דירה ליפו והקשרים שלי עם מורשתי התנתקו באחת. אני לא יכולה להגיד יותר שאני גרה ליד השגרירות הפולנית לשמחת מיודעיי, ואף שאני מתגעגעת מאוד לדירה ולסביבה, אני חושבת שיפו יפה לי.

אבל היום קיבלתי ד"ש מהשכונה. מתברר שאזרחי תל אביב מתאבלים יחד עם העם הפולני.

צילום: י.ג

ואם כבר פולין, יש מי שממש חיה שם, וגם מנסה לפשפש בשורשיה: עפרה ריזנפלד, שהעבירה את הבלוג שלה, בינתיים, בפולין, דירה.
ופולין היא בכלל, כידוע, מצב נפשי. ולא מקום.
ובחושך לבד תשבו אתם. לא אני.

הכל התחיל ב-15 בנובמבר. בעלי הבית הודיעו לי שהם מוכרים את דירת החלומות בה גרתי.

ב-2 בינואר, דקה אחרי שהיא נמכרה, התחלתי לתור אחר חווילה חדשה.
הייתי ממוקדת מטרה מאוד. ידעתי שהיא תהיה קטנה. ידעתי שאין לי שום סיכוי למצוא דירה בתקציבי בלב תל אביב. זכרתי שברשותי שני גלגלים מהירים שיכולים לשנע אותי לכל קצוות העיר בשניות ולכן הרחבתי את גבולות המעטפת.

ב-6 בינואר מצאתי דירה. מה זה מצאתי דירה, מצאתי את ה-דירה. הזו הזו. ביפו. כן, נראה לי מתאים להווייתי לגור פה.

ואז התחיל תהליך הניפוי והאריזה. ידעתי שאצטרך להיפטר מחלקים נכבדים מרכושי.

זרקתי את רייטינג, הנצחתי את הריאות הירוקות שמעבר לחלון דירת החלומות, תיארתי יום בחיי המקפלת, האורזת והזורקת, צילמתי את אלף התיקים שלי, הצעתי את רכושי למכירה.

גמרתי לארוז. עברתי!

התחברתי, הקמתי את הספרייה שבית אריאלה מחווירה לידה.

ביליתי בארבעה בתי מאכל בסביבה:
יאפא קפה (לחבריי השמאלנים), קפה פוריה (אורז וירקות מבושלים, רטרו שברטרו), רוז'ט לצורכי מיץ גזר, וליימך בשוק הפשפשים (בלילה).

יצאתי לטיול בוקר על הטיילת החדשה ואירחתי מלא מעצבי פנים.

מה חסר לי?
וילונות מצלילים לגמרי. הבדים השחורים על החלונות זעזעו את המעצבים. האמת, גם ספריית איקאה (ע"ע "הספרייה").

היום חגגתי חודש בעיר החפורה לה יחדיו בחברת אופניי המתקפלים ברכיבה של לפני השקיעה בטיילת בה השתבצו כבר כמה דייגים.

שמפניה וחנוכת בית – בהמשך. אולי.

מרוצה? השתלבת? מאוד מאוד מאוד.

עם כינונה של הספרייה הסתיים מבצע השיכון שלי ביפו.
הספרייה הייתה סאגה ארוכה, שתחילתה בכך שספריית העץ המסיבית שלי, מעץ חשוף, לא צבוע ולא מהוקצע, אותה עיצבתי לבד וביקשתי שיבנו לי, נאלצה להיפרד ממני מאחר שלא עברה את מסדרון הכניסה לבית. הייתי בלחץ-מובילים: זה היה הפריט האחרון אותו ניסו להכניס לדירונת (40 מ"ר), והם החלו נושפים בעורפי, יאללה יאללה, נו, מה את רוצה לעשות איתה, אי אפשר להכניס (מקללים בשפת אמם), ואני, אחרי שבועיים של אריזות, התקפי חרדה וסיוטים, אומרת להם בסדר, קחו אותה לאן שתרצו (רק שתקו כבר וחדלו להתנרגן, אוף), וכך נפרדנו אחרי 15 שנים מאושרות.

ואז החל מבצע חיפוש המדפים, כשבינתיים הבית עמוס בשמונה ארגזי קרטון מעצבנים שמזכירים לי שעוד לא ממש התמקמתי. נשבעתי שאני לאיקאה לא חוזרת, אבל מה לעשות, ברחוב הרצל לא מצאתי וגם לא בשוק הפשפשים (קל"ב), וגם לא סתם מדפי עץ (49 ש' המדף בהום סנטר). שיטוט ברחבי הרשת לא העלה דבר. כלומר כן, מצאתי ספריות יפהפיות אבל הן עלו 5,000 ש'.

אז נאלצתי לחזור לאיקאה בדלת האחורית: בעזרת חברה שהייתה צריכה להחליף משהו נכנסנו מפתח היציאה, ודהרתי ישר לנקודת האיסוף, אחרי עבודת הכנה שעשיתי באתר וכך ניצחתי זמנית את השיטה, לא עברתי את הויה דולורוזה של כל החנות, ושילמתי בדיוק את הסכום שחישבתי: 690 ש'.
אהממ, 690 ש'? לא בדיוק, לזה צריך להוסיף 195 ש' הובלה ועוד 200 ש' הרכבה. תגידו, מה יש, את לא יכולה להרכיב לבד? והתשובה היא לא. לא יכולה, לא רוצה, לא מעניין אותי, לא רוצה לבקש טובות, ואין לי מקדחה.

אחרי כך וכך שעות הגיעו הספריות, ואחרי עוד כמה שעות הורכבו. ואחרי שעה התפרקה אחת מהן. ואחרי עוד יומיים של צעקות באו להרכיב אותה כיאות, אבל זהו, המדפים עומדים דום, לא זזים והספרים ניצבים עליהם בנוחות. אז לא אקבל את פרס העיצוב, אבל זה המקסימום שיכולתי לקבל במינימום כסף.

-

וזה פריט מתוכה:
ג'-ד'-ה' (שמות מחברים)

-
רואים תחירורים האלו, בצדדים? זה כדי שאפשר יהיה לשנות את גובה המדפים.
מכוער בטירוף, אבל ה-Billy האלו (שם הסדרה של הספריות) חוגגות עכשיו 30 שנה. אז שאני אצא נגד קלאסיקה מהאייטיז?

איפה אני עומדת?
אין לי קו בזק. וגם לא אינטרנט (אז איפה אני? בבית קפה בתל אביב).
אין לי חיבור ליס – אין תשתיות. התגלית המדהימה התבררה היום, עת הגיע המתקין הזוטר להתקנה פשוטה, אלא שהמתקין הבכיר, שהיה בסיור לוקיישן באדיבותי כבר לפני שבועיים, והבין את מהות הבעיה (אין צלחת על הגג ואין גג) פשוט לא עדכן את בא כוחו. לא  אטרחן עם כל תולדות חלם, אבל השורה התחתונה היא שאין יס.

גם לבזק לא חסרות בעיות, אבל פה אני מקווה שתוך ארבעה-חמישה ימים מקסימום יהיה לי קו, ואינטרנט. כן, הכי חשוב. אינטרנט. איזו מילת קסם.

מה עוד?
מדפי הספרים.
ספריית העץ מסיבית שעוצבה לי לפי הזמנה לפני 15 שנים לא צלחה את המסדרון העקלתוני ולכן רק ראתה את כיכר השעון אבל נאלצה להישאר בחסות ליאוניד המוביל. אין לי מושג מה עלה בגורלה.

הדירה קטנה. קטנה. קטנה. עוד יותר מהסימולציה שעשיתי בטרם העברתי אליה מחצית מחפציי (החצי השני כזכור פוזר לכל רוח). ספות איקאה הצנועות נראות בה כעוג מלך הבשן.

הקטנוע כבר איבד את לוחית הזיהוי שלו אחרי שעמד חמשעות ביפו. מישהו מצא לנכון להסיר אותה. למה?

היום המפרך התחיל בשש בבוקר, ועוד לא נגמר. אני חייבת להתקפל מכאן ולחזור לרפד את הקן. זאת אומרת, סיבוב מוסך מחר בבוקר, בנוסף לכל המטלות.

מה עלי לקנות?

מדפים חדשים. צנועים.
ארון בגדים. פעוט.

אעשה מאמצים די גדולים לא לעבור דירה במילניום הקרוב.

עקב מעבר דירה (הקטנה בחצי מזו הנוכחית) וסתימת בלוטות הנוסטלגייה אני זורקת את כל גיליונות רייטינג שברשותי, מהשנים 1999-2005 (מ-2006-2007 כבר נפטרתי. את כהונתי סיימתי באוגוסט 7), לא לפני שאני שולפת מהם את ביקורות הקולנוע שלי.

אם יש מי שמעוניין בנכס נא לכתוב לי לאלתר. אני באמצע אריזות והשלכות.

מצאתי דירה

מבחינתי, ההגדרה של בית צרה באופן מחריד, מביכה אפילו, נטולת כל פאתוס או רגש. בית זה ארבעה קירות, המקום שבו אני גרה. אני ורק אני. מאז ומתמיד, כילדה בת 15 כבר דמיינתי את הבית שלי, ואת הכיף בכך שיהיה לי בית משלי. לא במובן של רשום בטאבו על שמי, אלא כמקום בו אוכל לחיות את חיי בלי הפרעה. כן, על זה הדגש, בלי הפרעה. מהר מאוד מימשתי את השאיפה שלי, והפכתי לעצמאית חודשים ספורים אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשבמהלכם חסכתי פרוטה לפרוטה (כן, אז עוד היו פרוטות) כדי לממש את החלום. לא זכיתי לברכת הדרך אלא רק למטחי איומים וחרדות, מה שדרבן אותי להימלט כל עוד רוחי בי לבית משלי.

דווקא נטיתי להישאר שנים לא מעטות בכל דירה ודירה, והמעברים ביניהן נעשו ברוגע ובצורה שקולה, בכל פעם בה הרגשתי שזה הזמן לזוז. המקרה הנוכחי היה שונה, מאחר שהדירה כאמור נמכרה. יכולתי לבחור את מועד העזיבה, בגבולות מוגדרים של כמה חודשים, והעדפתי לעשות זאת בשנייה הראשונה שאוכל. לא רציתי לגרור את הפרידה על פני כמה חודשים, כמו גם את תהליך החיפוש הממושך אחרי דירת חלומות. לא ראיתי את עצמי משוטטת בין כתובות שונות, נאבקת על כמה עשרות מטרים רבועים עם עוד כמה עשרות אנשים בכל פעם, מתלבטת אם זו עסקת חיי.

וכך, במוצאי שבת האחרונה החלה להירקם העסקה החדשה: דירה התפנתה בבניין שהיכרתי בזכות חברה שגרה שם, ובו ביום התברר שגם בעל הבית הוא מכר ותיק שבוותיקים. וכך קרה שבתוך זמן קצר אני עוברת לצד השני של פסי הרכבת. משכונה צפונית עתירת סנוביזם, עמוסת חשיבות עצמית והכרה בערך צפוניותה ועליונותה (לכאורה, נו, הכל פסאדה), אני עוברת ליפו. זה נראה לי המקום הנכון בשבילי כרגע. הבניין היפואי הוא מלרוז פלייס 2010 ואני יכולה להמציא את עצמי מחדש שם כאמנדה ההיא (תמונות בהמשך).

נכון, לא יהיה לי פח מחזור כחול לעיתונים, ומי יודע אם יהיה פח בכלל, אבל תמיד אוכל ללמוד לזרוק את הזבל מהחלון.
ובתי הקפה שם – חבל על חבל על חבל. צפופים ושוקקים עד כדי כך שמי יודע, ייתכן ואחזור למנהגי הבילוי בחיי הקודמים. אולי דווקא המרחק ממרכז העיר יעשה את זה.

מאחר שהדירה קטנה, כמבוקש, אני עוסקת כעת בחלוקת רכוש לכל מאן דהוא. כיף שאין לשער.

ובינתיים בקצה השני של הממיר

בדרך הביתה של תומר הימן נסתיימה הערב ביס דוקו. הימן זגזג בה בין חייו בתל אביב (וביפו, עוד שנאלץ לעזוב בעוון הומואיותו) לבין בית אמו, מעגן ילדותו בכפר ידידיה. במשפחת הימן חמישה בנים, שניים מתוכם, תומר ואחיו ארז, תאומים. שלושה מאחיו חיו בחו"ל, שבר גדול בקיבוץ ההימני המאוחד (חלקם חזרו בינתיים, לא לדאוג), אלא שדמויותיהם בסדרה, כמו גם מקומו של האב (ההורים התגרשו ממש בתחילת הסדרה) – קטן. הגיבורים הראשיים הם האם הגדולה, בני הזוג שעברו בסך בחייו, וקצת פחות, חלק מהאחיינים שלו. וחבל, היה מקום לדמויות המשנה האלו שעוררו את סקרנותי אבל הציצו במשורה.

עבור תומר, הבית הוא המקום בו יש לו מישהו לאהוב. אמא או גבר מסוים. וכשזה לא קורה, או לא בנמצא, הוא די מדוכדך. עד כמה הסדרה פותחת את כל הדלתות לדינמיקה במשפחת הימן? באופן חלקי, אבל מספיק כדי להתאהב במה שקורה שם, בתיעוד האובססיבי של תומר את הרגעים האינטימיים בחייו ובחיי הסובבים אותו, ולעתים גם במחשבה: איך הוא יכול היה לצלם את הרגע הזה, ואת זה ואת זה.
שלא כמו בחיים, הסדרה מסתיימת בטון אופטימי: תומר ואנדריאס (אחד מהאהובים) משתכשכים באגם בגרמניה, כשתי נמפות געשניות. העתיד מעולם לא נראה ורוד יותר.
–

ראיונצ'יק מהיום עם הימן בנרג'.

ראיון קודם עם הימן במוסף הארץ.

פרקים מהסדרה (בתשלום, אבל למנויי יס חינם) – הזדמנות למי שלא היה שם, ורוצה לנסות לבדוק את האמירה על אומללות ואושר במשפחות.

1. אני מאמינה בשיטת הקיזוזים: אם קרה לי משהו ממש טוב, אני יודעת שבעקבותיו יבוא משהו רע. לא תמיד רע במובן נורא, אולי יותר מבאס או מטריד. זו לא גישה בריאה לחיים, לחשוש תמיד מהדבר הרע הבא, אבל התרגלתי, וזה מוכיח את עצמו. על כל דבר אני משלמת. במשהו, אבל משלמת. חיים המתנהלים על מי מנוחות, דילוג מהצלחה להצלחה, מפיק אחד למשנהו? הו לא. לא אצלי. החבילה לא יכולה לכלול אף פעם גם ממתקים, גם תפוחי פינק ליידי וגם תכשיטי זהב.

2. אני פחדנית. מאוד. אבל פחדנית מזן מיוחד. אני לא מפחדת לרכוב על אופניים או על קטנוע, אני לא מפחדת ללכת לבד בחושך או לנסוע לחו"ל או לכל מקום בעצם all by myself, אבל אני מפחדת מטיסות, מחלות, ומקומות שנדמים לי כמסוכנים. או מאנשים שכאלו. פעם, במלחמת המפרץ 1 פחדתי גם מטילים מעופפים. היום לא, בשום פנים ואופן, על אפו וחמתו של אחמדינג'אד.
דוגמה? אני מהאנשים שמבקשים מזה שיושב לידם במטוס שיכבה כבר את הסלולרי, כי הדיילת אמרה, והמטוס כבר גולש על המסלול. לא כיף לשבת לידי בטיסות. ראו הוזהרתם.

ואז נסעתי לכנס מדע בתקשורת בירושלים. הנסיעה הייתה במונית ספיישל שהזמנתי מהבית. לאורך כל חיי היו לי יחסים מאוד נוקבים עם נהגי מוניות. הם שנאו אותי ואני אותם, וכמעט כל נסיעה הסתיימה בתקרית דמים. אבל מאז שהפכתי לבעלת זבוב אני נפגשת עם מוניות מעט מאוד, והריחוק, מתברר, הועיל ליחסינו.

וכך חלפה לה הנסיעה בבוקר בתענוגות. הנהג היה נעים ביותר ולא פיתח אלי עוינות מהרגע הראשון, התחשב בכל צרכיי ואפילו שאל איזה מוזיקה אני רוצה לשמוע. האוויר בה היה ממוזג, לא חם ולא קר, הוא נהג במהירות קבילה, וגם כמה פקקונים בדרך לא הטרידו את שלוותי המופרת בקלות.

היום חלף בנועם, והגיעה העת לחזור. כאן כבר הזמינו לנו מונית מקודשת מירושלים, ובמקם הנסיעה המלכותית של הבוקר הצטופפתי בה עם עוד שלושה בני משפחה אחת. היה כבר ערב מאוחר, הטמפרטורה צנחה, והמונית הייתה סגורה ואטומה. חיש קל נגמר לי האוויר: שילוב של קלסטרופוביה, הרבה אנשים ומחנק אמיתי.

הסתכלתי החוצה ושמתי לב שאני לא מכירה את הדרך. מה זה, איפה אנחנו? אה, כלום, הנהג החליט לנסוע דרך 443, כדי להימנע מהפקקים של כביש 1. לאט לאט התחילו לצוף בזכרוני כל הדברים שידעתי על הכביש הזה, והפחד עלה וחלחל בכל כולי. התחושות הקשות התעצמו ככל שהנהג הגביר מהירות ועבר לטיסה על הכביש: הנה כל איברי מתקפלים לשניים, מתהפכים ומתכוונים לפרוץ מעורי ולהתפזר בחלל הקטן והדחוס. ואז הגיע הריח החרוך, גומי שרוף באוויר, וויברציות משונות מתחת למושב האחורי, כאילו נתקעו עשרות מקלות בין הגלגלים. תוך כמה דקות של ריח נורא, מהירות מטורפת ורעשים מגונים החליקה המונית לשוליים הצרים ודממה. זהו, הלך מנוע (ברור, נו, עם נהיגה כזו?)

חושך נוראי מסביב, המכוניות חולפות בוויש – סוף סוף פתחנו את החלונות, ומתברר שלא דמיינתי את הריח השרוף. הנהג התחיל לחפש גרר וכן נהג חלופי מהתחנה, שיבוא ויגאל אותנו. באופן מפתיע לא היו נהגים מהתחנה על 443, ואני כבר צפיתי את הסוף. התקשרתי לע', כדי להסביר איפה כדאי יהיה לחפש את גופתי במהלך הלילה, וישבתי רועדת מקור, מפחד ומייאוש במונית (אי אפשר היה לצאת החוצה, השול צר ביותר, ולילה וחושך, וזה). תוך כדי הצקתי לנהג המונית אם הציב את המשולש (הרי אני בוגרת טרייה של האקדמיה לתיאוריה). הנהג טען שאין צורך ושההבהוב שהפעיל מספיק, וגם דיעותיי הנוקבות בעניין לא הזיזו לו. הטרדתי את הנוכחים במונית, אנשים רגועים ושלווים, וחזיתי את הקץ באינספור סצנות ביעותים.

חלפה לה שעה בנעימים, ולא ברור לי איך לא התעלפתי במהלכה. פתאום נראו מאחור אורות מונית שעשתה דרכה לשול. זהו, הגאולה הגיעה, השארנו את הנהג הסורר מאחור, והפלגנו למחסום מודיעין.
הודעתי לע' שאפשר להסיר את הכוננות ושכל היחידות יכולות לשוב לבסיסיהן.

–
עדכון, 29.12 – פלסטינים יוכלו לנסוע בקטע הכביש האסור לתנועה, וצה"ל יצטרך לגבש פתרונות.