לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

אולי זה מקובל ולכל אחד  זה קורה ביומיום, אבל יש רגעים בהם אני לא ממש יודעת מי אני.
זאת אומרת, אני יודעת, הסביבה לא ממש.

במקרה שני האירועים קרו בסמיכות, אתמול והיום.

מקרה א'

אני הולכת בדיזנגוף סנטר.
עוצרים אותי שני נערים שנראים מנוער "תגלית", כולל המבטא וכל זה.
פונים אלי:

"סליחה ווווראית את יגאל?"
אני: מה?
התגליתן: "יגאל, ווראית את יגאל"?
אני (חושבת על מצלמה נסתרת, על הסבר פניך לתייר, עולה חדש בפוטנציה, ובעיקר, איך אני מתחפפת מהשיחה הכי מהר, ועונה): לא.
אחר כך אני חושבת: למה הייתה הכוונה? הסתלבטו עלי? באמת חשבו שאני מישהי אחרת?
לא יודעת.

מקרה ב'

אני נכנסת לבית קפה על מנת לקנות עוגה.
ליד הדלפק אני רואה מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ממקום בו עבדנו ביחד.
היא עם תינוק, אני מעבירה את המבט בין שניהם.
היא סלב היום.
אני, בשיא הטבעיות והספונטניות, אולי אפילו שמחה קלה, ובלי לחשוב על הבדלי המעמדות: הייי –*&^%!
הסלב מחייכת אלי חיוך השמור לה כנראה למטרידנים או כאלו שיבקשו ממנה חתימה עוד שנייה, ולא עונה.
אני מתפדחת. מנסה בשארית כוחותיי לנהל דיאלוג עם המוכרת על העוגה, ויוצאת מבולבלת.

מי אני?

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

נפרדתי מערימת תיקים נכבדת, לקראת מעבר הדירה, לפני ארבעה חודשים ויום.
בינתיים נפל תיק אחד, שליווה אותי ביום יום (קיבלתי אותו לפני שנה, בדוקו צ'אלנג'), על משמרתו. דווקא התכוונתי לתקן אותו, אבל הסנדלר הסביר לי שבתיקים זולים מחפפים את כיוון הרוכסן, כך שצריך לפרום אותו לגמרי, למצוא רוכסן חדש, ובלה בלה, בזבוז כסף וזמן.

וכך יצא שנותרתי ללא תיק הולם למחשב הנייד, שבזמן האחרון אני ממש חייבת לקחת אותו איתי לכל מיני מקומות מרוחקים. לצערי, הוא גדול מכדי לשכב במושב הקטנוע, וגם חם לו שם מדי. גם התיק היפהפה הזה, שהחזרתי לשימוש, התברר כמי שאינו יכול להכילו, מפאת קוטנו של התיק.
-

-
חסרת סבלנות, כתמיד במקרים כאלו, יצאתי לחפש את התיק האולטימטיבי, מסע שעברתי, לדעתי, כמה מאות פעמים בחיי. על מנת להגביר את סיכויי המציאה לקחתי למדידות את המחשב עצמו, כדי שחלילה לא יהיו אי הבנות באשר לשאלה מי פה הלקוח האמיתי.

התוצאה, כדי לחסוך את הטלטלות הרגשיות שעברתי במהלך יום החיפוש, היא כאן, תיק של חברת osprey (עיט-דגים).
-

צבעו הוא כצבע יער הגשם, כך כתוב באתר, והוא עשוי, וזו גדולתו, מניילון D 450 מבקבוקי שתייה, YKK, עודפי ייצור מתעשיית הרוכסנים ושאריות חומרי גלם פלסטיים – כך לפי התווית המצורפת. זאת אומרת, תיק ירוק לגמרי. טוב, לא ממש לגמרי. באתר כתוב שרק 76% ממנו ירוק.
היצרן, כך כתוב על התווית, הוא הראשון בעולם לייצר תיקים ירוקים. האחריות – לכל החיים. התיק רך, קל ומרופד, הבד שלו נעים למגע, שלא כמו שאר התיקים מז'אנרו, והמחיר, 350 ש', אחרי שנרשמתי למועדון הלקוחות של החנות.

כמובן ששמחתי להיווכח שבחנות המקוונת בארה"ב הוא עולה 50$.

נראה כמה זמן תחזיק האהבה הזו מעמד, ומתי אחליט שאני לא יכולה להסתובב איתו יותר. נקווה שהפעם זה באמת להרבה זמן, מי יודע, אולי התבגרתי, צרכנית.

עורכת הנרגנות, נעמה תורן, הציעה לי לעשות אודישן לתוכנית שתעלה בקרוב ב-yes דוקו.
את נעמה אני מכירה זה עידנים, מהימים בהם תל אביב הייתה המדבר (והגלולה) ושתינו היינו נערות הוללות, עיתונאיות קרועות תחת שמודדות את תל אביב בלילות ומבכות את מר גורלנו, גם אם זה האיר לנו פנים.

אחרי שנים ארוכות של נתק בהן היינו עסוקות בחיינו - האחת הפכה לאם השנה, השנייה התבצרה בבדידותה -  פנתה אלי נעמה והציעה לי להשתתף בסדרה. אמרתי לה, אבל מותק, אני לא דבורית של תחילת הניינטיז, השתניתי פלאים, אני לא נרגנת יותר!
נעמה התקשתה להאמין, והתעקשה על אודישן.

וכך הגיעו אלי נעמה וצלמת, וראיינו אותי על אודות חיי הסואנים והסוגים בשושנים, והשקפת עולמי האקסטרווגנדית הידועה בציבור. דיברתי על
אוכל 
 משקל 
   ילדים
    החיים לבד 
       היוגה ומה לא, אבל הרגשתי שאני לא מרגשת אותן.
מה שכן, את עצמי שעשעתי.

מתברר שצדקתי. חלף שבוע ונעמה הודיעה לי שאני לא.
לא חקרתי על מה ולמה, שהרי למה לי להתפדח עוד יותר ולגרום לנעמה להתפתל? אמרתי אין בעיה והמשכתי בחיי נטולי הזוהר, כמו שאני רגילה.

תיארתי לעצמי שלא הייתי מספיק חכמה, שנונה, מבריקה, מצחיקה, וכמובן, יפה.
בינתיים התגבשה רשימת המשתתפות:
סנדרה שדה
  אורלי זילברשץ
    רבקה מיכאלי
      חנה לסלאו
        שולמית אלוני
           אביגיל אריאלי
                   נרי ליבנה

אמזונות אלו, גרגר אבק אני לידן, אבל מה, גרגר בלתי נרגן, יש לי אישור.

כן כן כן, אני יודעת, עשיתם תיאוריה בגיל 16. עברתם בפעם הראשונה, אתם נוהגים מגיל 17 ויום. אבל אני לא. אל תשאלו אותי למה. סליחה, אפשר לשאול, אלא שאין לי ממש תשובה. זה לא פחד, כי אני רוכבת על אופניים עשרות שנים, על כבישים סואנים, ותוך סכנת נפשות. אבל ללמוד נהיגה – לא הצלחתי להביא את עצמי. כשהייתי נערה לא היה לי כסף ללמוד, ובמשך השנים פשוט לא היה לי שום צורך בתנועתיות נוספת לזו שהייתה לי, שהרי אני גרה בתל אביב תודה לאל.

וכך חלפו השנים, כשבעצם, אני נורא רוצה לרכוב על אופנוע. לא מכונית, אופנוע. זה נראה לי שדרוג נאה לאופניים. אופנוע זה משהו קליל, לא מחייב, לא צריך לחפש לו חניה ולא להיתקע איתו בפקקים, בקיצור, אופנוע זה אני. וכך, לפני שש שנים התחלתי ללמוד לרכוב. אחרי כשמונה שיעורים במגרשי התערוכה הודיע לי המורה שהגיע הזמן לצאת לכביש, ושלח אותי לעשות תיאוריה.

עשיתי מזה טראסק גדול, סיפרתי לכל העולם, קניתי את הספרים, למדתי וניגשתי למבחן. נכשלתי. ניגשתי לעוד אחד ונכשלתי גם בו, וזהו, אחרי פעמיים דממתי לשש שנים. לא יודעת למה. בגלל הטראומה, בגלל שהיו אלו שנים מאוד עמוסות בחיי, בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים. וגם, לא אכחיש, העלבון הצורב ש- לעזאזל, תיאוריה? כל אידיוט על הכביש, וחי נפשי שיש אידיוטים על הכביש עבר אותו, אז איך אני לא מצליחה?

בינתיים, במהלך שש השנים האחרונות נהגו חבריי הטובים להקניט אותי על היותי – טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה – מפגרת. כן, מפגרת. לדעתם אני סובלת מאיזשהו ליקוי תפיסתי (לא, אני לא מכחישה, משהו בהחלט משובש אצלי). ולכן, בהיותם אנשים רגישים במיוחד לסבלו של הזולת, בכל פעם שהתעצבנתי על מישהו מהם או על אנשים בכלל, על שאינם מבינים משהו, נהגו להזכיר לי שנכשלתי בתיאורייה פעמיים. במהלך השנים הם האדירו את הכישלון והפכו אותו לסיפור-עם שהתחיל ב"היא נכשלה בתיאוריה 28 פעם".

בכל מקרה, יתוש הרישיון זמזם באוזניי וקדח לי בראש בלי הפסק. ואז, לפני כשבועיים כינס אותי אחי לשיחה ואמר לי: "אני רוצה לתת לך מתנה. 41 שקלים".
אה? שאלתי.
"את הכסף תקבלי בתנאי שתעברי מבחן תיאוריה (זה הסכום שמשלמים על כל פעם שעוברים מבחן, ד'). לא אכפת לי כמה פעמים תעשי אותו, אני משלם רק פעם אחת. אחרי שאת עוברת".

לא יודעת להסביר את זה, אבל נמלאתי מוטיבציה, רכשתי שתי ערכות ספרים, אחת לא חוקית, אחת כן, והתחלתי ללמוד. היה לי קשה נורא. אני לא טובה במבחנים, והעולם העקום של התמרורים והפניות שמאלה וזכות קדימה בכניסה לצומת לא נמצא בארגז הכלים המקרקש שלי. אז התאמצתי. אני חושבת, יותר מאשר לכל בחינת בגרות שהיא. יותר מלכל מבחן באוניברסיטה, והיום, מאזינים יקרים, היום אחר הצהריים, זה קרה. עברתי את המבחן.
לא, לא בקלות, לא בלי הנד עפעף, אבל עברתי. ובשבילי זה היה כמו להשיג דוקטורט בכימיה אורגנית.
למעשה, אני שוקלת עכשיו: אולי דוקטורט בכימיה אורגנית באמת? הרי אם עברתי את התיאוריה, אני יכולה לעשות כל דבר.

איך הביורוקרטיה?

שלא כבימים עברו (לפני שש שנים) הכל עכשיו מסודר ומתוקתק. דרך אתר האינטרנט בוחרים מקום ומועד להיבחן, מגיעים, נותנים את המסמכים, מחכים חצי דקה, עושים את המבחן ודקה-שתיים אחר כך התוצאה בידייך. לא, אין יותר ניירות. הכל על המחשב. מומלץ בחום למי שצריך לעשות תיאוריה.

מה הלאה?

דרוש מורה לנהיגה, כלומר לרכיבה על אופנוע. אחד כזה שלא יושב בבודק'ה, מעשן, קורא עיתון ושותה קפה שחור כשאני עושה שמיניות במגרש. אחד שמוכן להתמודד עם תלמידה קצת, אהההה, מאתגרת, כלומר מאותגרת. אחד כזה שיוליך אותי החוצה מהמגרש בבטחה במהרה, ויוביל אותי לטסט תוך שבועות כשאני בשלה ללחוץ על הדוושה עד להתפקע, כדובשנית לפני פורים.
יש לכם מישהו להכיר לי? תקבלו אחוזים.

ואחי, עמד בהתחייבות?

מחר.

אני מאוד אוהבת להיעלב. עלבון הוא אחת הביצות הכי נעימות להתפלש בהן מבחינתי. תנו לי חתיכת עלבון, וכבר אעטוף את עצמי בו מכף רגל ועד ראש.

העידן החדש מספק לי הזדמנויות רבות להיעלב. ולא, לא אדבר עכשיו על טוקבקים, ממש לא. אני חושבת שפחות או יותר (תמיד יש חריגים) למדתי לחיות עם הדברים הנכתבים עלי בשלום.

אני מדברת על מיילים. הייתי צריכה לכאורה לדבר גם על סמסים, אבל אני לא מסמסת כבדה, ורוב הסימוסים שלי הם ענייניים, עם חברים, כך שלא נחתכות בהם סוגיות הרות גורל, מה גם שאני הרבה פחות מנתחת אותם מאשר מיילים.

עלבון המיילים הוא מבחינתי הגדול מכולם. אני, שרוב היום נמצאת ליד מחשב עונה על מיילים במהירות גדולה יחסית. זה ביומיום, לא מדברת על ימים בהם אני לא בעיר, לא בארץ, או שעברתי ניתוח הפרדה זמני מאחד מהמחשבים שלי.

ולכן, כשמישהו לא עונה לי על מייל תוך שעה או שעתיים, נפתח תהליך עלבון ארוך ומתמשך.
לא ענה לי 24 שעות – אני מנתקת איתו את היחסים (כשמדובר בחברים).
אם מדובר בענייני עבודה – אני מתעצבנת. ונעלבת. כמובן.

תשובות למיילים שמגיעות רק אחרי כמה ימים אני מקבלת בלוויית התנצלות והסבר בלבד. מזתומרת לא היית ליד מחשב? מה פירוש את עונה למיילים רק פעמיים בשבוע? איזה מין דבר זה?

אבל הכי גרועים הם אלו שלא עונים בכלל. זו סיטואציה שאני לא יכולה לעמוד בה נפשית. שכחו? התעמסו? טסו? לא חזרו? לא מעניין אותי. אנשים שלא עונים לי למיילים הם אלו שהכי מעליבים אותי, ואני מתקשה לסלוח.

מאחר שאני עסוקה בענייני כבוד יום ולילה, גם לא אשלח (לרוב) מייל תזכורת לנמען. להפך, אצרף אותו לרשימה השחורה ההולכת ומתארכת שלי, ואבעבע לאטי, תוהה מה לא בסדר במייל שכתבתי, או למה לא מגיעה לי תשובה.

אכן, חיים עתירי עניין ורב גוניות יש לי, ובעיקר אני מרוצה מעצמי על שאני כלל לא עוסקת בטפל.
עכשיו חסר לכם שלא תחזירו לי מייל.

עוד בנושא.

חבר טוב שלי גר ליד הים. יום שישי אחד חזר ההולל הביתה בלילה, וגילה שפרצו לחייו. למרבה התדהמה, אף שביתו מלא בחפצים וגאדג'טים לרוב, הגנב האתלטי הסתפק רק בלפטופ שלו, ובתיק הנשיאה של המחשב, בו היו כמה דיסק און קיז מפוצצים בחומרי עבודה חשובים וחשאיים של בעל המחשב.

לא ידע הנער את נפשו מצער, והזעיק את המז"פניקים של עיר מגוריו, שנשמור על חשאיותה בינתיים. הללו התרשמו מביתו המשובח והמעוצב, ותהו כמה עולה, בכמה קנה, בכמה מוכר, וזה. וגם אספו אי אלו דגימות מהתריס. נניח.

אחרי שהואילו להתפנות מהבית היפה ולחזור לתחנה שלהם, נזכר פתאום חברי המחונן, שבאותו בוקר היה אצלו טכנאי המחשבים, והתקין לו אופציית שליטה במחשב מרחוק, על מנת שיוכל לטפל בו מבלי להגיע אליו הביתה. התקשר החבר, נקרא לו יוד, למחשבאי שלנו, וסיפר לו מה קרה.

מיד נכנס המחשבאי, נקרא לו אלף, לנייד של יוד ומצא ש, לא תאמינו, כבר גולשים בחפץ היקר. ובמה התעניין הגולש? לא תאמינו פעם שנייה. באתרים של שייטת 13, וכמובן, בהמשך, באתרי פורנו. עוד למד אלף שהגנב הגולש לא ממש בקיא באנגלית, ונעזר בתוכנות תרגום, קריאה, כתיבה ומה לא (מה כבר צריך לדעת באנגלית בפורנו? כמה מסובך יכול להיות לכתוב sex?). אלף מצא גם כמובן את ה-IP וכן את תיבת המייל של הגולש הנמרץ.

יוד הנרעש התקש למז"פניקים שהפכו לחבריו הטובים, וסיפר להם מה העלה בחכתו. הללו הבינו רק "כתובת", ולא הצליחו לקלוט שמדובר בכתובת מחשב. לא חשוב, הם היו נכונים לשתף פעולה, והזמינו אותו להעיד בתחנה.

הוא יצא לדרך, חמוש באופנוע ובקסדה, וחיש קל נתקל במחסום משטרתי אותו הציבו, נכון, חבריו החדשים.  סיפר להם את המשך העלילה, והם, מתלהבים, ליוו אותו לתחנה בצפרורים ואורות כחולים.

אחרי שהגיעה הפמליה הרעשנית לתחנה, ויוד העיד (ואנחנו כבר בארבע לפנות בוקר), התבקש על ידי החוקר החביב לעשות לו הגהות לעדות. ברור שיוד הסכים בחפץ לב, העיקר שיראה כבר את המחשב שלו שוב.

תוך כדי התיידדו השניים, יוד והחוקר, וזה האחרון השיב לתחקיר של יוד, וסיפר לו שהם מרוויחים מצוין שם, במשטרה, ושכן, בטח שיש לו תואר. מאיפה? נו, תואר כזה, של המשטרה.

עכשיו מה צריך? צו שופט, כדי שאפשר יהיה לחשוף, בעזרת ספקית האינטרנט, את כתובתו של הגנב. אבל מה, מאחר שלא מדובר בשאלת חיים אלא בסתם מחשב נייד ששווה רק כמה אלפי שקלים, לא ממש נעשה דבר, והמשטרה לא ביקשה עדיין צו שופט.

בינתיים חלפו הימים, ויוד ואלף הצליחו להשיג את כתובתו של איש השייטת חובב הפורנו שאינו יודע אנגלית. כן, יש להם את הכתובת הפיזית, המדויקת, ביד.

לא נותר ליוד אלא לחזור למשטרה, ולכן התקשר הוא לחוקרת ה"א.
"שלום, רציתי לבדוק אם יש התקדמות בחקירה?"
"הנושא בטיפול".

"האם הגשתם כבר בקשה לשופט לברור הכתובת הפיזית?"
"הנושא בטיפול, זה לוקח זמן".

"טוב, אז ברצוני לעדכנכם בכתובת הפיזית ממנה גלשו מהמחשב שלי כשעתיים אחרי הפריצה".
"איך הצלחת לברר?"‎
"הצלחתי".

"מה הכתובת?"
"&& ח\צב ןםרםףע %^%&*, (שמור במערכת)
"&*&^ ב-א' או ב-ע?"
"לא יודע".
"טוב רשמתי".

"נוו?"
"תתאזר בסבלנות, הנושא בטיפול"
"זה —– בקצה —– ".

"איך אתה יודע"?
"גוגל, מפות. צילום אוויר".
"טוב, רשמתי. תתאזר בסבלנות".

"יש לזה משמעות כי זה ראוטר – סיגנל חזק, וזה אומר שגלשו מהכתובת הזו, זה מבית פרטי או מבית שכן ולא מבית קפה או מוסד".
"טוב, רשמתי".

"אז הוצאתם כבר בקשה לצו שופט לבירור הכתובת?"
"זו פעם שלישית שאני אומרת לך שכן. תתאזר בסבלנות".

"אני מצטער שאני קשה הבנה, אבל הזמן הוא גורם משמעותי, ולאור העובדה שהגולש גלש באתר של שייטת 13 ואתרי פורנו, זה צריך להדליק נורה אדומה, לא [רקע לאומני, ביטחוני אפעססס]?" (יוד מנסה לטלטל את החוקרת) 
"אמרתי לך, תתאזר בסבלנות, זה בטיפול. ביי".
"תודה, ביי".

זהו, המשך יבוא.

עדכון, שני, 8.12:
במשטרת ישראל לא מבינים למה הציבור לא מרוצה משירותה המופתי. אולי הפוסט הזה יכול לתת לה תשובה קטנה.