אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

-

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

על "חלון פנורמי", החדש של סם מנדז

"אבל מה הטעם, מה הטעם לראות סרט שאין בו טיפת תקווה, אלא רק ייאוש וחידלון, סרט שאומר שאין שום סיכוי לרגע אחד של אושר", שאלה מיא כמעט בבכי כשצעדנו על הטיילת התל אביבית השוממה, הדולפינריום בואכה ג'אפה, כשהרוח דוחפת אותנו מאחור, עושה לנו טובה כדי שנתקדם יותר מהר, ומעיפה את השיער על הפרצוף.

סיפרתי לה בהתלהבות על חלון פנורמי, הסרט החדש של סם מנדז, אבל היא בשלה: "בסרטים האירופיים יש קרן אור בחשיכה הגדולה, ומה יש באמריקאיים המדכאים אלו? בגלל זה אני לא אוהבת אותם".

והנה, מתברר שאורי קליין חושב כמעט כמוה. אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות  של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת. לבבות חלולים, רגשות שהבהבו מתישהו לרגע והתאדו מזמן – שם אני מרגישה בבית.

מה, בגלל שאני צריכה חומרים מחזקים לראייה הפסימית שלי את החיים? לא, אבל אולי דווקא כי אני לא שם ולא אהיה שם, אני לא נתקפת מרה שחורה מסרטים שכאלו, ויכולה לראות את כל היופי שבהם.
וחלון פנורמי עמוס ביופי ובמין שקט ממכר. שקט של מסדרונות דוממים, שקט של ואקום ממש.

הפרברים האמריקאיים של מנדז לא שוקקי חיים. לא רואים ולא שומעים בהם כמעט ילדים צוהלים. כן, יש עוד בתים בתוך איזו סביבה מוריקה, אבל אין לדעת מה קורה שם. גיבורי חלון פנורמי חיים בתוך בועה חברתית. מבודדים בפרברים. אפילו הממטרות לא יוצאות בהורה והדשא של השכן תמיד צהוב יותר.

ליאונרדו די קפריו וקייט ווינסלט - כדברי הפרסומות, בפגישה ראשונה מאז טיטאניק – מצוינים שניהם ומצליחים לאמלל אחד את השני לתפארת, ובבוקר לאכול ארוחה מקסימה של ביצה מקושקשת או עין ומיץ תפוזים סחוט.

יש להם שני ילדים. בקושי רואים אותם בסרט. ילדים, מה לעשות, הם לא הפיתרון, חושב מנדז. להפך. הם יכולים לגרום למצוקה. בעיקר כשהזוג מחליט לעבור לחיות בפריז, למצות את החיים. ואפילו היפוך תפקידים הם מתכננים שם (העלילה מתרחשת ב-1955): האישה, אייפריל, תפרנס, והגבר, פרנק, הוא, הוא יחפש את יעודו. אבל מה היעוד שלי, הוא שואל אותה במצוקה, זה לא שאי פעם רציתי להיות אמן או משהו כזה. היעוד שלך, היא אומרת לו, זה להיות גבר! למצוא את גבר שבך. אל תשאלו אותי מה זה אומר. משפט מטופש לחלוטין, אבל פרנק נסחף אחר החלום של אייפריל, ומצליח להאמין לרגע שיהיה להם טוב שם. מה הסיכויים שהם יגיעו לפריז? בדיוק כמו הסיכויים של כל אחד לעזוב את הפרבר האמריקאי או הישראלי בו הוא חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

ווינסלט ודי קפריו. כמה טוב לסבול

אולי כדאי שאקדיש את הבלוג לתיאור כל הזוועות הקיומיות והיומיומיות הפוקדות אותי ואת סביבתי?

תשע בבוקר, היום. צלצול בפעמון הדלת. לא באינטרקום.

זו השעה בה אני לרוב באמצע כתיבת הפוסט היומי, ובימים כתיקונם אני לא עונה. מי יכול לחפש אותי בשעות כאלו בלי להתקשר מראש ובלי לצלצל באינטרקום? מוכרי שטיחים ומתרימים. אני לא מתעניינת לא באלו וגם לא באלו, ומאהבים נשואים אין לי מזמן.

אבל מה, בדירה הסמוכה אלי יושבים שבעה השבוע, וחשבתי שאולי זקוקים לעזרתי.

פתחתי את הדלת.

"שלום, אני יובל, השכן מקומה ראשונה, נתקע לי המנעול, והמנעולן הגיע, ושכחתי את הכסף והכרטיס בעבודה, אז ייקח לי שעה כדי לחזור, את יכולה אולי לעזור לי?"

(מי זה הבחור הזה שנראה כמו הייטקיסט מתחיל וחנון של הלייף, שכן שלי? לא ראיתי אותו מעולם, נכון באמת שאני לא ממש מיודדת עם כל השכנים, ויש דירות בבניין בהן מתחלפים הדיירים כל יומיים, אבל מה, להגיד פשוט שאין לי?)

המחשבות שבסוגריים חלפו כהרף עין בראשי, אבל בפועל שאלתי את יובל: "כמה אתה צריך"?

"150 שקל", ענה לי.

חיש קל קפצתי לארנק, הוצאתי 150 שקלים ונתתי לו.

"תודה רבה", ענה יובל בנימוס, "את בבית בעשר? כלומר בעוד שעה? אבוא להחזיר לך את הכסף".

"כן, בטח, אין בעיה", עניתי.

נפרדנו ב"ביי", וברגע שהתיישבתי שוב מול המחשב, כלומר 10 שניות מהרגע שסגרתי את הדלת, אמרתי לעצמי, תגידי, את סתומה? לא, באמת, כמה מפגרת את יכולה להיות? איזה יובל ואיזה שכן מקומה ראשונה, הרי את יודעת בדיוק מי גר בקומה ראשונה, נכון?

האבלה, האבלה, האבלה, דפקתי את הראש בקיר.

לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות לי, אבל הנה, קרה. בפעם הבאה שאצקצק נוכח סיפור עוקץ מטופש שאקרא בעיתון, אזכור שאני לא פחות גרועה מהנעקץ התורן.

עכשיו, ליובל הזה יש אחלה פרנסה: תארו לעצמכם, עשר דירות ביום, 1,500 שקל נטו.

נניח שהוא עובד רק חמישה ימים בשבוע, 7,500 ש' בשבוע כפול ארבע. 30 אלף שקל נטו בחודש.
ומה, הוא גם חכם, ממש לא גרידי: מי יתלונן על 150 ש'? אף אחד. מקסימום אנשים חסרי בושה כמוני יכתבו על טיפשותם בבלוג, אבל זהו. הוא יכול להיות בטוח ורגוע.

טפו, כ———-ו.

כשנשים בנות 15 עד 85 מספרות לי על הגברים בחייהן אני מסיקה שהן כלל לא מבינות גברית מדוברת, שפה מאוד פשוטה וברורה לכל (לא, אין מסרים מורכבים) – חוץ מאשר לנשים.
לרגל ט"ו באב – מילון דש"י (דבורית שרגל יודעת) המלא, כולל ניקוד.

1. אני חייב לקום מוקדם.
דש"י: רק זה עוד חסר לי, לראות אותה בבוקר ולשתות את הקפה המגעיל שלה.

2. אני לא יודע מה אני רוצה בעצם.
דש"י: את מגעילה לי תנשמה, הייתי איתך אתמול ושלשום רק כי הייתי שיכור.

3. אני עוד לא יודע מה התוכניות שלי לסופשבוע.
דש"י: אבל זה לא יהיה איתך.

4. אני פוגש הערב ידידה.
דש"י: אני הבטחתי לך בלעדיות? א-ני? מה פתאום!

5. אני צריך לחשוב.
דש"י: זה ייתן לי שבוע שקט, נקווה שבסוף היא תבין.

6. את מהממת, אבל אני רוצה להרגיש וואוו. להתאהב.
דש"י: אבל לא בך, אהבלה.

7. בואי ניקח את זה לאט.
דש"י: מה היא קנתה לי מברשת שיניים? כולה ישנתי אצלה פעמיים.

8. יש לי עומס מטורף בעבודה.
דש"י: לא רוצה ללכת איתך ליומולדת של החבר ההומו שלך, ולאף יומולדת בכלל.

9. לא קיבלתי את המייל.
דש"י: לא מנהל שיחות יחסים, גם לא בדואר. נקודה.

10. נדבר יותר מאוחר (סמס).
דש"י: אני חייב לזכור לכבות את הסלולרי, נודניקית, כמה פעמים ביום את מתקשרת/מסמסת?

11. ערה (סמס)?
דש"י: השעה 02:00 ולא מצאתי אף אחת אחרת ללילה. אז אעיר אותך, ותזרמי (ע"ע).

12. שכחתי את הסלולרי.
דש"י: איך היא לא מבינה אחרי חמש פעמים/סמסים שלא עניתי לה?

13. תזרמי.
דש"י: כן, כולה סטוץ, מה את כבר בוחרת הזמנות.

קחי נקודה על כל אחד מהמשפטים האלו ששמעת ממנו השבוע.

13-10 נקודות – יאללה, למחוק אותו מהסל', מהמייל, ובכלל.

9-7 יש לך עוד שבוע-שבועיים איתו. אל תגידי שלא הזהרתי.

6-4   עד סוף הקיץ תדעי את התשובה.

3-0   שרייני את חוות רונית.

עדכונון: מאחר שרבים לא הבינו, או שכחו עד סוף הקריאה את ראשיתה: לא, לא קרה לי כלום. לא, איש לא פגע בי. לא, אני לא מנהלת את הדו שיח הזה. כולם להירגע.

1. טיגון השניצל (רמז לשכנים שלא מפסיקים, וגורמים לי להגיף תריסים)

2. בישולו של קרפיון אפרפר בדרכו להפוך גפילטע פיש (זכרונות מהבית)

3. מרק העוף המכובס המתבעבע (כנ"ל)

4. ריח המונוסודיום גלוטמט בעת חימום מנה חמה (מהמסדרון בעבודה היום)

5. גויאבה בשלה (בגיל 13 הבנתי שהריח הזה יכול להביא למותי)

6. שקית זבל עם מזון מרקיב (רגע, אני סוגרת את דלת המטבח)

7. צחנת הדג מלוח (היו ימים)

8. שווארמה משופדת על מוט (כשאני עוברת רגלי באבן גבירול)

9. נודלס מוקפצים עם חומרים חשודים במזללות מזרחרחוקיות (בדרך מהיוגה)

10. על האש למיניהו (כי מריחים את הדם וזה מריח ממוות)

למה? למה חשבתי שבכמה ימי החופשה שלי העיר תהיה ריקה, שכל תושביה ייצאו להתגודד על חופי הכנרת וים המלח, יתורו אחר פסטיבל עפיפונים ופסטיבל בראשית, יסעו לטורקיה ולפריז, ויניחו לי להסתובב קצת בשקט פה?

הזוועה התחילה אתמול, שישי בצהריים. משומה, מאחר שאני גרה ברחוב צדדי הטעיתי את עצמי לחשוב ששקט שורר ברחבי העיר. not. איך שהגעתי לפאתי כיכר מסריק נתקעתי בפקק תנועה נוראי שהתפתל לתוככי קינג ג'ורג', פגוש בתוך פגוש, פגו' בתוך קו 25. נאלצתי לעקוף עם האופניים לרחובות צדדיים כדי לא להימעך בין עשרות המכוניות המפייחות והנופחות.

רעיון העיוועים היה להגיע לסנטר. הרי גם ביום שישי רגיל מדובר במעשה מטופש להחריד שעלול להוסיף גם קלסטרופוביה לשקיק הפוביות התופח שלי, קל וחומר בסוכות, כשהילדים והוריהם בגשר אחד ארוך, לא מסוגלים יותר לשאת האחד את השני בין 4 הקירות ומחפשים מפלט קריר בו אפשר גם לאוורר את הארנק.

אני בסך הכל רציתי להיפטר מתלושי החג בקסטרו – והצלחתי - בדיל כפול ומכופל. ומה עוד? לשתות סיידר מאחר שחישבתי להתעלף, אחרי שלא יכולתי לעמוד בתור לדוכן המיצים/יוגורטים/עשב חיטה (re:bar) למטה למטה. אחר כך נוכחתי שגזרת המכנסיים החדשים ב- no-name הדרימה דרמטית. לא, אני עוד לא מוכנה לוותר על אף טריטוריה שלי, ובנוסף פיתחתי קוצר נשימה והיסטריה אחרי ששתי בנות עשר הצטופפו איתי בתא כדי למדוד משהו וברחתי הביתה.

דווקא ההתחלה, בערב החג, היתה מבטיחה ממש: הסתייעו הנסיבות ואני, שלא ממש מתלהבת לדגום את מסעדות העיר, בעיקר מאחר שחבריי מבשלים תמיד יותר טוב, ובגלל שאין לי חשק להתמודד עם עשן ומזגנים, ועם "מה המנות הצמחוניות שלכם?", מצאתי את עצמי בכל זאת ב-Messa. למרבה הבושה, רק עכשיו בפעם הראשונה. סיכום – מאחר שאני לא מבקרת מסעדות – שווה לבקר ולו רק כדי לראות את עיצוב המקום. לטעמי הוא בומבסטי מדי, ענק, מגלומני, אבל יש בו ייחוד: שולחן האבירים הענק במרכז (אפשר לראות בתמונות שבקישור), הכיסאות המרופדים והנוחים, האופציות השונות לישיבה, ואפילו החלוקה לבר אפלולי בו אפשר לעשן ולא לראות את עצמך או את מי שלצדך.

גם במסעדה עצמה יש אפלולית מטשטשת (אם כי קצת פחות מאשר בבר), כך שאם למשל מישהו/הי שוקל ניתוח מתיחה כלשהו אבל מתכוון לבלות את כל ימיו ולילותיו במסה, הניתוח מיותר לחלוטין, פשוט כי אי אפשר יהיה לראות כלום. לטוב ולרע. בשירותים המצב חמור יותר: אין שום סיכוי לפדר את האפון או לתקן את השפתון.

ומה אכלתי (יש תפריט צמחוני!), אם כבר אני כאן: סלט אביגדור (סלט ירקות קצוץ, ובמילים אחרות: ערבי או ישראלי), שהיה טרי ובסדר. למנה עיקרית קרפצ'יו חציל, עשוי בצורת ציפור (חציל קלוי מושטח, ועליו עגבניות וקוביות בולגרית) עם מקור ושתיתי שירז של רקנאטי. היה מעודן.

ואם נדמה למישהו שבזה סיימתי את הדגימה השנתית של מסעדות תל אביב, טעות בידו: שישי בערב, כלומר מוקדם, הוא זמן ממש מעולה ללכת למסעדות בעיר, מאחר שהרוב בארוחות משפחתיות. זה תקף, כך מתברר, לכל זמן אחר, רק לא לסוכות מגושר.

דהירה בשד' רוטשילד הפכה למסע אטי ומעיק בין מאות הורים וילדים שהגיעו לתערוכת הגלובוסים. שמונה בערב בשישי זו שעה כל כך רפויה ויפה בעיר המתעלפת, כמה חבל שהיא הופקעה לטובת המרקו פולואים לרגע.

לא פחות המולה הייתה גם ברוסקו, המסעדה האיטלקית שהחליפה את שושנה ג'ונסון המנוחה באלנבי. עשרות משפחות, מאות אלפי ילדים, קשה. אבל גם פה שבעתי מסלט ירוק עם צימוקי עגבניות (כולה עגבניות מיובשות) וחלקתי פיצה (היא דקיקה וחמודה) של מחית תרד וריקוטה. הפיצה הייתה סבירה, אבל המחית נראתה כמו דשא מלאכותי. טעות בבחירה. קורה. לא עוד. וגם יין הבית (אדום, זול, לא זוכרת השם) היה בסיידר גמור.

בדרך חזרה נראו רחובות העיר כמו ביום כיפור כמעט: מיליוני מטיילים על האספלט המתקרר, סופרים צעדים וממגרים קלוריות עודפות. יאללה, תעזבו קצת את העיר בשקט, תשאירו לי אותה קצת לעצמי, סעו לטבע, רדו לאילת, ממילא הים מזוהם שם כמו פה, תרגישו בבית.

בלילסדה, החלטנו א' ואני, נצא לרחובות תל אביב ונחפש משהו לאכול. כלומר מסעדה פתוחה. בצהריי היום התברר שאפילו הבראסרי סוגר את שעריו לפנות ערב וייפתח רק בחצות, וכך, כנראה, רוב המקומות בעיר. אבל אנחנו הו-כה אמיצים שלא הכנו תוכנית גיבוי ויצאנו אל השטח.

נקודת המוצא: 19:30, פרישמן-דיזנגוף, שם קשרתי את אופניי העלבלבים (ואופניים במערכה הראשונה, וגו'). סמוך לפינה – קפה אספרסו פתוח, וחמצים לרוב פזורים על דלפקיו. א' כמעט התפתה, אבל אני עמדתי על שלי: לא, יוצאים למסע, הרי אמרת שלא היית היום במכון, נכון? המשכנו לאורך הרחוב השומם, א' מתנשף ומבקש ממני להאט. ממש. תחלום. פה ושם ביקש פועל זר סיגריה או אש, ואישה צהובת שיער פשפשה בפחי האשפה הגדושים. עד ארלוזורוב לא נמצאה מסעדה פתוחה אחת. ליד פרג' פנינו שמאלה, והמרנו את דיזנגוף בבן יהודה. שם ב-טוח תהיה לפחות מסעדה אחת פתוחה. זהו שלא. מסעדה לא, מכבסה כן. אם מישהו צריך עכשיו.

הגענו עד הנמל, ושם, ממש בפתחו התברר שהסוכה הלבנה פתוחה. אבל כיאה לסיור לוקיישן אמיתי, גררתי את א' לכל אורכו של הנמל, בואכה הדק המפואר, עד שהתברר שבאמת, אין שום מקום נוסף פתוח. בסוכה הלבנה קיבלו את פנינו בשמחה יחסית, ואף שלא הזמנו מקום הושיבו אותנו איפשהו, בפינה מרוחקת. ניסינו לתהות על קנקן הנוכחים: חשבתי שרובם ככולם תיירים מסכנים שנקלעו לערב הכי מבאס בישראל (חוץ מיום כיפור), אבל לא, התברר שכולם, זוגות, משפחות שלישיות, רביעיות, דיברו עברית וסתם סעדו את ליבם. יש! נמצאה מחתרת הסדר האמיתית!

התיישבנו. סלטים, פיתות וכיו"ב. בתפריט לובסטרים ושאר שרצים (לא, לא אנחנו). היינו מאושרים. אחחח, ניצחנו את השיטה. גם מסעדה, גם פיתות עם זעתר, זהו הכל מעולה. בחלוף כחצי שעה של אושר בחסות חרמון אדום מלמל א', שנאבק בהררי סלט ירקות: יש פה ארבעה סדרים. מה? לא הבנתי. 'סתכלי אחורה, רשף.

הסתכלתי. ופתאום ראיתי ארבעה שולחנות ענק של מסובין וגם יושבים, עם חולצות לבנות וכיפות ענק צחורות על ראשי הגברים. כן, מתברר שארבע משפחות באו לעשות את הסדר במסעדת שרצים תל אביבית. כאילו, רבותי, מה הסיפור? אתם לא שמים לב לטיפשות שבדבר? חמץ, פיתות, לובסטרים? לי הסדר? מה משובש בתמונה?

החשש הגדול שלי היה שיפצחו בקריאת ההגדה. הרי מזה נמלטנו, לא? לא יכול להיות, נכון? טעות טעות טעות. תוך כמה דקות פצחו שם כולם בהפרשים של דקה, כמו סירנה או אזעקה שעולה ויורדת שלו באותו זמן בכל מקום, בשירת מה נשתנה. זהו, התחלתי בספירה לאחור אחרי שהופרעה שיחתנו הצוהלת על ברפאלי המתבוללת ורוזי אודונל ההוללת בשירת עם ישראל שהגיע בערב פסח לסוכה.

ניסיתי להתעלם, בכ"ז יין כבר נמסך בעורקיי, אבל לא. אחרי עוד עשר דקות, כשהשירה וההגדה לא גוועו ביקשנו חשבון, ארזנו את שאריות הסלט ונמלטנו משם לאוויר הצח של הנמל. הפלגנו לכיוון דיזנגוף כדי לשנות מסלול ולראות אם החמצנו איזו מסעדת פאר בדרך. כן, הסינית האדומה הייתה פתוחה. אבל בטוח גם שם יש כמה משפחות שתקועות באייטיז, קוראות את ההגדה וטובלות אגרולים בחרוסת. אין, אין כמו מסורת.

בהליכה מהירה חזרנו לנ.צ, פרישמן דיזנגוף, בחור עם מבטא זר (לא יודעת מאיפה) רכוב על אופניים מדוגמים שאל אם אנחנו רוצים לקנות אותם ב-50 שקלים. אה, לא תודה. לאכול חמץ זה כן. לקנות רכוש גנוב – ממש לא.

והנה הפרשנות של א'.

את הפוסט הזה, אז איפה אתם בסדר העליתי פה לפני שנה, בראשית ימי הבלוג.
שנתיים קודם לכן הוא התפרסם כעמוד דעה בגליון החג של רייטינג ועורר תגובות קיצוניות. לא יודעת אם הייתי כותבת אותו השנה. סתם תש כוחי ממלחמות ומהצהרות. לא שדעתי השתנתה חלילה, הריני מחרימת סדרים ידועה עד היום אבל די, כמה אפשר לדבר על זה. חוצמזה נדמה לי שיותר ויותר אנשים לוקחים לעצמם את החירות להחליט איפה הם בסדר בלי להיכנע לתכתיבים משפחתיים או אחרים (יש אחרים?).
אז לכל מי שיהיו שם וגם לאלו שלו, אביב פורח ומבדח.

המדריך למיזנתרופ המתחיל
 

כמו שיכול לאבחן כל פסיכולוג ופילוסוף מתחיל, שנאת האדם מקורה בעצם בשאיפה לשלמות. רק האכזבה מכך שהמין האנושי לא עומד בשום סטנדרט שהוא מובילה למיזנתרופיה. לפיכך אין פלא שהמצאתי מושג הולם המתאר את התייחסותי לנושא. אני מיזנתרופית הומאנית (סימן רשום, כל הזכויות שמורות וגו') . זאת אומרת, נוהגת במין האנושי בנעימות וברכות (באופן יחסי, אם כי יש שיחלקו גם על כך), לא יורקת ולא מקללת, לא מרביצה ולא בועטת, פשוט מתרחקת ככל יכולתי מאירועים המוניים, ומכל מקום שיש בו מקבץ של בני אדם. מקבץ = יותר מאחד. וגם אחד זה נו, אממ, כלומר, קצת יותר מדי.

אז בזמן שהעולם כולו מורח את עצמו במארשמלו ובניחוח מושק בטעם שוקולד ולבבות אדומים של ולנטיינ'ס דיי, אני יוצאת להפליג בשבחי מצב הצבירה שאני הכי טובה בו: איך להיות לבד. או במילים אחרות, המדריך המלא שאחריו יבין כל בן אנוש כמה טוב היות האדם לבדו. הרי (ביננו) הוא לבדו, בין כה וכה.

א
אלכסון – שלושה דברים אני יודעת על אלכסונים: האחד, גאורג קנטור הוכיח באמצעות שיטת האלכסון של קנטור כי עוצמת קבוצת המספרים הממשיים גדולה מעוצמת קבוצת המספרים הטבעיים. שני, אלכסון הוא אסון, כך למדתי מתוכנית הזהירות בדרכים ההיא, אבל האלכסון השלישי במשולש הוא המתוק מכולם. אין כמו לישון באלכסון, כשכל השטח של 1.90 על 1.40 (יש גם קינג סייז, ידוע) פרוש לפניך, בלי שאיש ישתלט על המרחב הציבורי שרכשת בדי עמל, או יכבוש חלקי שמיכה נבחרים.

וודי אלן – ההוגה הגדול של שיטת רק הפארק יפריד בינינו. גם כשהיה מאוהב עד כלות במיה פארו, עוד לפני שהתאהב בבתה המאומצת, גרו שני בני הזוג משני צדי סנטראל פארק, על מנת שלכל אחד מהם יהיה את הבית שלו וכך ימוזער פוטנציאל החיכוך. מה לעשות, לא עזר.

ב
בית – אם ביתו של כל אדם הוא מבצרו, הרי שהמיזנתרופ בונה את ביתו כבונקר תת קרקעי הערוך ללוחמה אטומית, ביולוגית וכימית, מחושמל וממולכד, מלא גדרות תייל שמונעות מכל אדם לרצות להגיע אליו. ביתו של המיזנתרופ צריך להיות בנוי לאדם אחד בלבד, כך שכל מי שייכנס אליו ירגיש מיד מיותר וזר. למשל, צריכה להיות בו רק כורסה אחת נוחה ועוד כמה כיסאות שמסמרים בולטים מהם, או כורסה נוספת מרופטת ומדובללת. במטבח צריך להיות גיבוב נורא ואיום של כלים, בלי בדל סרביס לרפואה, כדי שחס וחלילה מי שיגיע לבית המזונתרפ לא יחשוב לרגע שהוא עשוי למצוא לעצמו צלחת תואמת ולהרגיש בבית.

בלוג – אומרים שהאדם הוא יצור חברתי. יכול להיות, אבל את תאוות החברה אפשר לספק בעזרת בלוג. פיתחו לכם אחד כזה, צברו כמה קוראים, התכתבו איתם ונהלו איתם דיונים, דרשו בשלומם והם ידרשו בשלומכם וזהו, יש לכם חיי חברה סוערים מבלי לסבול את הקושי הכרוך במפגש עם אנשים.

ברים – בשום פנים ואופן לא. מעשנים שם, מדברים ושותים, וזה גם עולה כסף. מה רע בבית? את כל הדברים האלו אפשר לעשות לבד, ובלי להתעצבן על המלצרית או הברמן או ההוא ששפך עליך משהו בטעות, או על המוזיקה של הדי ג'יי הלוקה בתסמונת דאון טאון.

ג
גירושין – ברגע שמישהו מגיע למצב הזה סימן שיש לו תקנה. החיים המשותפים כבר הוכיחו לו כמה רע יכול להיות הביחד. זה הזמן להמיר את דתם של הגרושים ולשכנע אותם לדבוק בלבד.

גרביים – החיים ביחד עלולים להביא לכאוס במגירת הגרביים כשחלקי זוגות יתערבבו אלו באלו ללא שום צורך. היזהרו מזליגת הגרביים, זה מתחיל שם ומי יודע מי ילבש מחר את התחתונים שלכם.

ד
דודה מלכה ודוד יעקב – אה, המיזנתרופים זוכים לפטור מוחלט מכל תעוקת הדודות והדודים וכל נספחיהם.

ה
האוס, ד"ר – הנה, ד"ר גרגורי האוס הטלוויזיוני הוא ההוכחה שאפשר להיות גם רופא וגם מיזנתרופ. בני האדם, כך הוא אומר, רק מפריעים לו לפצח את המחלה בגלל השקרים שלהם, היבבנות שלהם, ובגלל שהם, נו, בני אדם. יצור מושלם, ד"ר האוס, מה שמוביל אותי לתהיה הלוגית: האם שני מיזנתרופים יכולים להסתדר יחד?

המיזנתרופ ("שונא אדם”) – המחזה של מולייר, שנכתב ב-1666. על פי אחת הפרשנויות הוויכוח בין שתי הדמויות בו מייצג דיון פנימי של מולייר עם עצמו.

ו
מישל וולבק – מחבר החלקיקים האלמנטריים, הרחבת תחום המאבק, פלטפורמה, ועכשיו, המופת אפשרות של אי.

ז
זבל – הבעיה היחידה אולי בחיים לבד היא שאין על מי להטיל להוריד את הזבל לפח האשפה הירקרק. לא נורא, הזבל הוא רק שלך, ומה יותר מתוק מזה.

ח
חברים – מיזנתרופ וחברים? לא סתירה שאי אפשר ליישב? ככל הנראה כן, אבל בכל זאת, יכול המיזנתרופ לאחוז בכמה חברים תוך תיחום ברור של הגבולות בינו לבינם.

חגים – חג למיזנתרופים – הם פשוט נמנעים מכל הילולה משפחתית ו/או אחרת, ויושבים לבד בחושך, מאושרים עד הגג.

חו"ל – חלק גדול מהריבים בעת נסיעה מעבר לים קשור בהתנגשות של לוחות זמנים. ככה, בארץ, בנאדם לא מבלה נון סטופ עם מישהו. הוא הולך לעבודה, חוזר, יש לו כל מיני עניינים, אבל בחו"ל, לא משנה עם מי נוסע אדם, הוא צמוד לזולתו לטיול מהבוקר עד הבוקר. וכך צריך לתאם זמני קימה והליכה לישון (יש רק חדר אחד במלון ואין לאן לברוח) קצבי הליכה וזמני אכילה, ומיני מזונות ורצונות מנוגדי