בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

כידוע לקוראים הרגישים יש לי יחסי שנאה-שנאה עם מוצאי המפוקפק. אני באמת חושבת שרעות חולות רבות דבקו ביוצאי התפוצה הזו. וגם, שכל הבדיחות נכונות עד האחרונה שבהן. אני גם משוכנעת שלא דבק בי רבב ואין בי ולו רבע תכונה המאפיינת את נשות התפוצה.
בנעוריי קניתי להורים שלי את הספר תמיד פולני של י. פולני, כלומר יאיר גרבוז. חשבתי שזה יצחיק אותם כמו שזה הצחיק אותי. אבל לא, הם תמהו מדוע זה רכשתי להם את הספר הזה, ומה הקשר שלהם למה שכתוב בו.

לא קראתי אותו כבר שנים רבות, ואני לא יודעת אם גם היום אצחק.

ואז, לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בסוטין 14, הצמוד לשגרירות הפולנית, הנמצאת בסוטין 16 (בתל אביב, נו, ברור שבתל אביב, פפפפ), צהלו כל חבריי וטענו שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כלומר הביתה. טוב, ברור שלא. לא התיידדתי עם שומרי הסף ולא התדפקתי על דלת השגרירות כשהיה חסר לי סוכר (לייק באמת, נראה לכם שהיה חסר לי סוכר אי מתי?) הפעם היחידה שנכנסתי לשגרירות הייתה כשאחי ואני חשבנו שאולי נפתח בפרוצדורות להשגת דרכון אירופי – כלומר פולני – שהרי אין לנו דרך אחרת להשיג דרכון נוסף. אחרי שהבנתי את הניג'וס העתידי ושמעתי על סכומי העתק שנצטרך להשקיע בכך אמרתי תודה ושלום, והלכתי לדרכי שלא על מנת לשוב. כנראה שדרכון פולני כבר לא יהיה לי.

לפני כמעט שלושה חודשים עברתי דירה ליפו והקשרים שלי עם מורשתי התנתקו באחת. אני לא יכולה להגיד יותר שאני גרה ליד השגרירות הפולנית לשמחת מיודעיי, ואף שאני מתגעגעת מאוד לדירה ולסביבה, אני חושבת שיפו יפה לי.

אבל היום קיבלתי ד"ש מהשכונה. מתברר שאזרחי תל אביב מתאבלים יחד עם העם הפולני.

צילום: י.ג

ואם כבר פולין, יש מי שממש חיה שם, וגם מנסה לפשפש בשורשיה: עפרה ריזנפלד, שהעבירה את הבלוג שלה, בינתיים, בפולין, דירה.
ופולין היא בכלל, כידוע, מצב נפשי. ולא מקום.
ובחושך לבד תשבו אתם. לא אני.

למי יש כונן פלופיז (floppy) ישן של 5 אינץ' ויכול להעתיק עבורי קבצים מדיסקטים ל-CD?
(את ההמרה אנחנו נעשה).

המטרה מקודשת: היסטורית, ארכיבאית וחשובה במיוחד. פרטים בהמשך.

גם אם אתם לא יודעים במה מדובר (בכל זאת, מדובר בפרה-היסטוריה), אנא, העבירו הלאה למי שלדעתכם יכול להיות לו מושג.

ניסיון אינטואיטיבי ראשוני לפשפש בבליל הצמר הפרום של הסרט החדש של צ'רלי קאופמן

אין הרבה יוצרים שאני אוהבת את כל הסרטים שלהם. התסריטאי צ'רלי קאופמן הוא אחד כזה:
שמש נצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן, כולם, כולם היו בניו.
אפילו את הסדרה נד & סטייסי, לה כתב "unknown episodes" אני אוהבת.
רק את המין האנושי לא סבלתי.
כך שהתפרעתי מאושר לקראת סינקדוכה ניו יורק, הסרט שנגנז על ידי מפיציו ונגאל רק בזכות הסינמטקים.

1. סינמטק 1 בת"א היה מלא כל כולו אתמול, שבת, בשתיים בצהריים.

2. המון סרטים הסתחררו בראשי במהלך הצפייה: דוגוויל, הממלכה, הרבה משיחות מברשת של לארס פון טרייר. הבמה הגדולה של התיאטרון, המחלות האינסופיות. וגם הבלש המזמר, כל הג'ז הזה  ועוד פתיתי סצינות שהתערבלו לי בראש.

3. מה זה בכלל סינקדוכה? בארבע מילים – "החלק המייצג את השלם".

4. מה קורה שם? פיליפ סימור הופמן הוא במאי תיאטרון שרוצה ליצור משהו משמעותי בחייו. להגיד – הייתי שם. כן, כמו כולנו, ברור. בדרך הוא מחליף תפאורות, נשים, ילדות. מסקנה אחת ברורה יש לו: גאולה דרר הנשים – לא פה.

5. העולם של פס"ה, כלומר קיידן קוטארד (Cotard, בדומה ל- Godard?) משתנה בגודלו: מבמת הענק שיצר, ממש קוטארדוויל, ועד המיניאטורות שאשתו הראשונה, אדל (קתרין קינר) מציירת, שהצופים בהן צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראותן.

פס"ה וק. קינר. הוא מבקש רשות להשתין לה בכיור

6. גם הצבעים בעולם שיצר קאופמן לא תקינים: ההפרשות של קוטארד ושל בתו החליפו גוון שאינו בגדר הנורמה: קקי ירוק (רמז לנער עם השיער הירוק? לחייזרים?), שתן דמי. הצבעים הלא טבעיים האלו הם תמרור לשאר תפקודי הגוף המשתבשים והולכים לאטם, בלי להבין מה קרה ולמה.

7. הילדה הקטנה של קוטארד, אוליב, מזועזעת כשההורים מספרים לה שבעורקיה זורם דם. היא לא רוצה לשמוע על זה. היא צורחת מאימה. אבל בלי דם אין חיים, נכון? איך אפשר לפחד כל כך מהחיים?

                               פס"ה עם סמנתה מורטון, בגרסתם הקשישה. מה, לא אמרתי קודם שהזמן
                               מזנק במהירות, נוגס בחיים של כולם פה, בולע חתיכות מהם בלי ללעוס?

8. אוסף הדימויים של קאופמן מעורר פלצות: הבית הבוער שרוכשת הייזל (מורטון) מזכיר, לי לפחות, שהקרקע תמיד בוערת תחת רגלינו. ובקיצור, אין לאן לברוח. אנחנו הולכים ומזדקנים, הולכים ו(מת)כלים, האמנות לא תציל אותנו. לא העשייה, וגם לא האהבה. וגם לא הדור הבא. אין קרן אור.

9. קאופמן, בסרט הראשון שגם ביים, צועק לחלל בהיסטריה: איך אני צריך לחיות את החיים שלי? חשבתי שילדים ישנו אותם, אבל לא; חשבתי שאהבה חדשה תחליף את זו שנגוזה. חשבתי שאוכל לגדל את הילדות שלי. חשבתי שאוכל ליצור עולם מושלם בתיאטרון. חשבתי שבסוף אבין משהו, אבל לא, כלום.

10. אין שום בדל אופטימיות. גם לא כשיש מישהו, סמי בר-נתן קוראים לו (חזרה לשורשים היהודיים?), שעוקב אחרי קוטארד כל החיים, לומד אותם, לומד אותו, ומנסה לעזור לו להבין אותם, להבין מי הוא. 

* אני צריכה לראות את הסרט שוב. זה הסרט הכי מדכא שראיתי בחיי
(טוב, אולי השיבה/רוזטה/ מושט יותר).

ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2004
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2008
wired וצ'רלי קאופמן
יאיר, ביקורת 
זו ש, ביקורת

הטריילר. מדגם מייצג חלקית

נינט עשתה תספורת שפרה, כך אמרו אמש.

נינט בעצרת, במלאת 13 שנים לרצח רבין

שפרה עשתה תספורת אומה תורמן בספרות זולה  

שפרה קורנפלד ב"האח הגדול"

אומה תורמן עשתה תספורת אליזבט טיילור בקליאופטרה

אומה ת'ורמן,"ספרות זולה"

אליזבט טיילור עשתה תספורת לואיז ברוקס, גיבורת הסרט האילם

אליזבט טיילור, "קליאופטרה"

ולואיז ברוקס, שנולדה ב-1906, אכן לקחה השראה מהמלכה המצרית ארוכת האף.

לואיס ברוקס המלכה

וקליאופטרה? היא הראשונה, לא?

No.1

כך שעם כל הכבוד, לכל מי ששכח, אם כבר אני פה, האח הגדול נולד אצל ג'ורג' אורוול ב-1984

והתספורת של שפרה כיכבה כבר על ראשה של קליאופטרה שנולדה ב-70 לפנה"ס.

כלומר, אין חדש תחת השמש.

עדכון:
ברביעי, 20.11.8, הייתה כתבת השער בסגנון של מעריב על הקארה של שפרה, נינט ולואיז ברוקס. מדהים צירוף המקרים, נכון?
והנה עוד אחת, ב-mako מ-24.11.
אין מילים.

ללכת אל
ללכת מ
ללכת כי כולם הולכים
(מתוך הבלדה על חדוה ושלומיק)

* לא שרה ברחובות, אבל הולכת. ולא ממש ברחובות, יותר בגבולות המערביים של האזור. בין אם בבת ים, ובין אם בתל אביב. שבעה קילומטר בשעה, בערך. לפעמים, אם צריך לעבור מסלול מכשולים בים – גלים, סלעים – זה נמשך קצת יותר. כדי לעשות מסלול כזה בתוך תל אביב, צריך לזגזג בפראות.

* אם הלכת בערב החג, יכולת לראות את תל אביב עירומה מתושביה. הטיילת נוקדה בכל הפועלים הזרים של העיר. הפיליפינים והסינים. חבורות חבורות, כל אחת עם על האש קטן. גם השולחנות בשדרות היו פנויים עבורם לכמה שעות. וגם השכנים, ערביי יפו, שפתאום רווח להם, כל הטיילת הייתה להם. והיו גם כמה תיירים שלוקים דוברי אנגלית, שמילאו את המסעדות שלאורך החוף, גם בחוף Mezizim. עכשיו לכי תסבירי להם מה זה מציצים, ולמה כתוב בעצם מזיזים, ומה ההבדל בין שניהם.

* מתי הולכים? בלילה. טוב לקיץ וטוב לחורף. סוף היום, מאמץ אחרון לפני השינה. לא צריך להקפיד על בגדי הליכה מדוגמים, וגם לא על קרם הגנה. השמש כבר מזמן הפסיקה לקרנן, והתכנסה כדי לשייף את עצמה לקראת מחר.

בינערביים בתחילת הקיץ. לא הליכה מדוגמת, אלא יותר שואואוף למצלמה צילום: רמי זרנגר

* אבל בנעלי הליכה מצוינות צריך להשקיע. ולהחליף אותן עוד טרם יתבלו. כך שאפשר ללכת עם בלויי סחבות ונעליים מדוגמות.

* בדרך כלל אני לא מדברת הרבה בהליכות. לצועדים איתי יש חיים הרבה יותר סוערים ומסעירים משלי, ועל חיי אני הם ממילא נאלצים לקרוא כל יום, כך שאני מנצלת את הזמן כדי להקשיב.

* צב הים דמם על החוף בבת ים. בדיוק כשהגענו  אליו, הגיע גם רכב הניקיון של החוף. שני הפועלים התקרבו עם שקיות ניילון כתומות המיועדות לזבל, פרשו מתחתיו יריעת פלסטיק ירוקה, שמו על הידיים את שקיות הענק, והפכו אותו. אחר כך הם בטח זרקו אותו לאחורי הטנדר, יחד עם עוד עשרות שקיות כתומות מלאות זבל. המשכנו הלאה עד  יפו, קצה המסלול. 

 

איזה מזל ששרה פיילין בת ה-44 (וחצי) נבחרה לסגניתו של ג'ון מקיין?
בחירתה של האישה השנויה במחלוקת הביאה לכך שלראשונה בהיסטוריה, אישה בת 44 נקראת בתקשורת "צעירה" (יחסית למקיין בן ה-72). לא עוד גיל המעבר, גיל הבלות, מי יסתכל עלייך בכלל בגילך – פשוט כך – צעירה.

מה ששנות בוטוקס, סיליקון, מתיחות, לייזר, פילאטיס וריצות מרתון לא הצליחו לעשות, להחזיר את נעוריהן של מי שמבלות כבר יותר מארבעה עשורים על פני כדה"א הצליחה לעשות אישה אחת (נו טוב, סגנית מלכת יופי לשעבר), שמרנית, המתנגדת להפלות, לנישואי הומוסקסואלים ולהתנהלות סביבתית ירוקה.

מה אגיד, היה שווה לחכות עד עכשיו, ומה שלמדונה, תבדל"א, עולה במאמצים כבירים, מחליק לפיילין, החולשת על אלסקה, ככה בנונשלנט מתחת לקוקו בננה שלה. ידעתי שמצפון תיפתח הטובה כבר בימיהם של ג'ואל פליישמן ומגי אוקונל. 

רגע, בטוח לא עשית בוטוקס?

עדכון, שני, 21:28: איזו חדשה מסעירה, פיילין הצעירה תהפוך לסבתא בתוך ארבעה חודשים.

- את יודעת בן כמה הארון הזה?
- אממ, אני מהמרת שהוא בן כמה עשרות שנים.
- יותר מחמישים. אני אמות והארון הזה עוד יהיה. בתנאי שלא יטלטלו אותו ממקום למקום.
- לא עושים יותר ארונות כאלו, אה?
- לא, ממש לא.

עם האבחנה הזו שילחתי לדרכו  את הארון שקיבלתי בירושה בתנאי שאשגיח עליו כל חיי, ואף פעם לא אשליכו בצדי הדרכים או אי שם ליד פחי הזבל, מופקר למכוניות האשפה התאוותניות או לאלטע זאכענים העייפים.

הגיע הזמן להעביר אותו הלאה על מנת לשמור עליו, מצד אחד, וכדי שמישהו יהנה ממנו, מצד שני.
אבל איך שהתחיל המוביל, זה שימות לפני הארון, לדחוק אותו החוצה מהבית, התחיל הארון לחרוק ולהיאנח. ניכר היה שאין דעתו נוחה מהטלטלה שנכפתה עליו, ולכן שינס מותניו, כינס דלתותיו, וסירב לרדת במדרגות.

מפה, משם, מלמעלה, למטה, לא רצה לזוז. ומעניין, שהרי עלה הוא באותן מדרגות בדיוק לפני שלוש שנים. מה קרה לו בינתיים? התפח? ההכריס? ממש לא, מידותיו נאות וחטובות כשהיו.

אף פעם לא טמנתי בו יותר מאשר יכול היה לשאת. להפך, בשנים האחרונות היו בו מעט מאוד חפצים.
ממש מעט. ולכן, כשרוקנתי אותו מהקומץ שהכיל לקראת דייריו החדשים, עברתי על כל מה שהיה בו, לאט לאט.

הארון המבויש תקוע באמצע הדרך. מגרותיו כבר נשלחו לביתו החדש, כך שהוא עומד על כרעיו, חסר בסיס איתן

מצאתי את המכתבים. אלו שכתבו לי. מכתבים מלאי פרידות ואובדנים. איך נשארתי בחיים אחריהם? אני זוכרת את התחושות רק במעומעם – האומללות ההיא דהתה כל כך, ולא חידשתי את הצבע שלה כבר הרבה זמן.

ואז פתחתי את התעודות מהתיכון. מאז שקיבלתי אותן לא העפתי בהן אפילו רבע מבט, והיו לי סיבות טובות. תמיד זכרתי שחיי כתלמידה טובה הסתיימו אחרי כיתה ט', אבל לא זכרתי כמה גרועה הייתי. כן, שנאתי את בית הספר, אבל לא שיערתי כמה.

אני דווקא אוהבת לספר שלא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר, ציונים-wise. ולמה אני מספרת? כי משום מה אני עושה רושם של מי שגמרה את כל החוגים של אריקה לנדאו באפס זמן, של אחת שקפצה חמש כיתות, של כזו שיש לה ממוצע בגרות של 10.1. הו, כה לא.

הכי הפתיעו אותי הציונים בספרות ובחיבור. הייתי משוכנעת שהיו לי ציונים ממש טובים במקצועות האלו, מה גם שאהבתי אותם, אבל לא, ממש לא. יש אחידות עלובה ומדכדכת בתעודות שלי מגיל 15 עד 18. לא פלא, אם כך, שאחרי הבגרויות הייתי חולמת שנים, שנים, שאני צריכה לעבור את המבחנים פעם ועוד פעם.

ומה אכפת לי עכשיו, ממרחק בלתי נתפס, מה היו הציונים שלי בתיכון? אולי בגלל הקושי בהצפה של התחושות הקשות מאותן שנים. אולי חוסר היכולת להקל על מי שהייתי מעיק עלי.

החריקות וקולות החבטה בחדר המדרגות נמשכים. המוביל חוזר אחורה, ומעלה את הארון המוכה, החבול והפגום את שבע המדרגות שהצליח להוריד אותו. עכשיו הוא עומד באמצע הבית, אחוריו הלא נאים חשופים, מחכה לאיזה מקצוען שיקח אותו. אולי אקרא לבריונים האלו, מרוסיה. הם יכולים להעביר פסנתר כנף בקוף מחט.

איך, למה ומתי נעלם מחיי מדריך שידורי הטלוויזיה, ומי החליט שזה טוב?

ריבוי ערוצי הנישה וערוצים בכלל, ועומס הסדרות – כל יום נולדת אחת חדשה וכולן מסרבות למות – מבלבל את דעתי. אני רוצה לעשות סדר ולהבין מתי משודרת סרוגים, או מתי רוק 30, אבל אז מתערבב לי יום השידור שלו זו עם זה של האוס, או עם המועד של רביעיית רן.

וזה למה? כי אין יותר לוחות שידורים בשום עיתון כמעט, אפילו מעכבר העיר נעלם הלוח (ברייטינג עדיין יש לוח שידורים נרחב ומקיף, ואני מתארת לעצמי שגם בפנאי פלוס). אבל נסו לחפש ביומיים הרחבות לשידורי הנישות – אין סיכוי שתמצאו.

תגידו – מה צריך עיתונים, יש ל-Hot ול-Yes אתרים משלהם, הכל יש שם, על בטוח. או, זהו שלא. למשל, חיפשתי באתר של יס את רוק 30 כדי לסמן את יום השידור שלה ולכוונן את היס מקס להקלטה – והסדרה לא קיימת בשום פורמט. אחר כך אמרתי לעצמי, אוקיי, שכחו אותה בבית, נראה מה קורה עם הסדרות האחרות, שכן מופיעות – מתברר שגם אותן אי אפשר למצוא דרך "חפש כותר" (משמאל באמצע).
נכנסתי לעמוד של טרייסי אולמן: מצב האומה . יום ושעת שידור? אין. הלאה. האנטומיה של גריי . למטה למטה משמאל כתוב יום השידור, אבל לא הערוץ. אבל האם זה מעודכן? לא, בשעה הזו ובערוץ הזה משודרת כסף, דארלינג החדשה. אבל היי, גם זאתי וגם האוס כלל לא מופיעות בלוח הסדרות של האתר של יס!
אבל מה, העיקר שביס מרוצים מכמות הצפיות באתר שלהם ומה-20 מיליון צפיות בדני הוליווד.

הלאה. בטח יש אופציה מרגשת שכזו בשלט הממיר של יס מקס – נניח, אני כותבת שם תוכנית ומגיעה ליום ולשעת השידור שלה? ואולי שמות התוכניות סתם מופיעים בסדר אלפביתי, לא? זהו שלא. לא מצאתי, אז התקשרתי לתומך הטכני.
לא ולא, אישר האיש. אין אופציה כזו, כנסי לאתר של יס באינטרנט.
מלכוד 222.

אוקיי, עברתי להוט, לראות מה קורה אצל המתחרים. פה אפשר פחות או יותר למצוא את הסדרה ואת יום השידור, אבל נניח שאני רוצה את תקציר הפרק של היום? לא צריך להגזים. ואיך האתר בכלל? אטי נורא ולא אטרקטיבי.

נכנסתי לאתר של TV Guide, כן, החוברות שאבא של ג'ורג' היה שומר בערימות, וכתבתי Seinfeld. מיד הגעתי לעמוד הרלוונטי, שכולל סקירה של הסדרה וימי ושעות שידור. תענוג אצל הגויים האלו, כרגיל.
לעיתוני הפנאי המקומיים אין אתרי אינטרנט, וגם כשיהיו, אחרי ביאת המשיח, אני לא יודעת אם ישקיעו בלוחות שידורים ובמנועי חיפוש הגיוניים.

בקיצור, דרוש מדריך שידורים אינטליגנטי ואלגנטי, ומיד.

עדכון: 15.8.8

אז כן, סופית מתברר שיש דבר כזה, אחד בכל רחבי הרשת: לוח השידורים של ynet עונה על הדרישות.

גזרו ושמרו.