אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.

חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

כל אדם באשר הוא חווה ביומיום את דילמת הסלולרי. אחרי שדרוג המכשיר יש אופוריה שנמשכת יומיים: משוויצים בו בפני כל ומשוכנעים שעשית את עסקת חייך, ושהמכשיר שלך הוא משומשו.

ואז מגיעים לחבר שיש לו אייפון משנת 87', והוא מתחיל לעקם את הפרצוף: "אבל, אבל למה את ז ה". ואז את מתחילה לחקור: מזתומרת למה? המוכרן אמר לי שזה בדיוק מה שאני צריכה, הסברתי לו, וכו' וכו'.
ואז מתחילים הספקות לכרסם בכל פה. עכשיו, תלוי כמה אובססיבית את. אם את רוצה לבלות את חייך במרכזי השירות בהחלפות ושדרוגים, סבבה.

אני ביליתי רק מחצית מהשנה החולפת במרכז השירות, מאחר שהמכשיר החדש התקשה להסתגל אלי, וסירב לבצע את שנדרש ממנו.
זה היה נוקיה N95 8G, וחשבתי , לפני שנה, שהוא פאר היצירה.

בינתיים התברר, אחרי שכבר התחיל לעבוד והפסקתי לבקר איתו בטיפת חלב, שחוויית הגלישה בו היא גיהנומית. אטית ומבאסת.
ואני, רציתי כולה שני דברים, למעשה שלושה מהסל':

שהמצלמה בו תהיה מעולה (היא לא)
שהגלישה תהיה נוחה (היא לא)
ושיהיה קל לתפעול (הוא לא).

אחרי שהאוזניות הפסיקו להשמיע, ואחרי שראיתי איך כו-לם חוץ ממני גולשים בפייסבוק וקוראים מיילים בסלולרי, בעוד אני מבלה שעות בהחלפת שפה מעברית לאנגלית, ובגלישה בין דף לדף, ונזכרתי באלו שגם כותבים פוסטים (!) בסלולרי, החלטתי לפקוד שוב את החנות הסגולה בסנטר.

אחרי המתנה של חצי שעה, וריב עם המוכרנית (המוכרנית: מה? לא שמעתי/ אני: אם תסתכלי עלי במקום על המסך תשמעי/ היא: אל תצעקי עלי! את מדברת בשקט עם הראש למטה!)

היא הסבירה לי שכן, הדגם הזה הוא קצת אטי, כי הוא לא חדש, ובכל זאת יש לי איזה שנתיים לשלם עליו, שאנסה את מוקד האינטרנט, אולי ישדרגו לי את הגלישה טלפונית.

וחוץ מזה היא החליפה לי את האוזניות, בלי לשלם, לדגם ביזארי ביותר, שבו תוקעים אותן באוזניים כמו טמפון, תוך חרדה שלא ייצאו משם, ואם לא תוקעים, הן נופלות מיד.

עוד שעה בוזבזה בניתוקים והמתנה לתומכי הסלולרנט. בסוף, בערב, שודרגה עלק גרסת הגלישה. ברור שכלום לא השתנה.
עכשיו, מה לעשות? לאיזה דגם לעבור, אם בכלל, או ש"כיף לגלוש בסלולרי" זו סתם פיקציה וכולם למעשה מעמידים פנים שהם נהנים?

בת 60 מחפשת אהבה, הסרט של נילי טל, שודר שלשום ביס דוקו.
דווקא היה לסרט יח"צ מעולה: כתבה של טל עצמה במוסף הארץ (לא, אין באתר, רק בתשלום), מצולמת עם שני דוגמנים ומתארת את הסרט, בלי שמישהו ישבש את דבריה, וגם ראיון קטן בנרג' ביום השידור.

אני לא יודעת לדבר על אחוזי צפייה, ועד כמה כתבות כאלו משפיעות עליהם, על האחוזים, אגיד רק שאני צופה שהסרט הזה יהפוך לקאלט: יקרינו/ישדרו אותו בהרבה מאוד פורומים של אנשים "מבוגרים" והוא ישמש מעין תמרור: הנה, סוף סוף נראה לכם איך זה באמת בחיים.
אתרי שידוכים, מתברר, אינם שוקקים רק בבני שלושים ומשהו המשתוקקים להתחתן, ובבני ארבעים ומשהו שמחפשים את חלק ב'.
הם מלאים גם בבני שישים ויותר שמחפשים מישהו להזדקן איתו. למות איתו. הכמיהה להיות עם מישהו/י, מתברר, לא פוחתת עם הגיל. ואף שנכתב על כך לא מעט, הנה, אפשר לראות את זה. ולא רק בסרטים צרפתיים. וזה מה שטל מתארת בסרט: סשן בלתי נגמר של דייטים שמקורם באתרי שידוכים ובהודעות מבאסות ובכרטיסים מטופשים. מי לא מכיר. אה, כן, אתם, שהתחתנתם אחרי הצבא.

חוץ מהעובדה שהסרט מחלחל ומבעבע ככה, במוח ובלב, יש בו כמה רגעים שנחרטים: למשל, כשהחברה של נילי, דורית, מצביעה על הגוף שלה, ואומרת, זה לא בזבוז? לא חבל שאני לא עושה בגוף הזה שימוש? הרי עוד מעט הוא לא יהיה יותר, הוא הולך ומתקלקל מדי יום. סכין בלב. אם אני לא טועה, גם לאחת הגיבורות של מילן קונדרה יש מונולוג כזה.

בסצנה אחרת מסתכלת נילי על תמונות שלה כשהיא עומדת מול הראי. קשה להשלים עם השריטות שמחולל הזמן.

הסצנה השלישית דווקא מחזירה לקולנוע ולעשייה הדוקומנטרית: נילי מקשיבה לאחד הפלרטטנים, מתאגרף ישראלי לשעבר שחי בארה"ביה, יצור חלקלק וחמקמק. תוך כדי שהוא מלהג את הבליו והמצלמה מצלמת היא נזכרת ואומרת, "רגע, הרליס, הרליס, אני צריכה להחתים אותך": הכוונה למסמך עליו מחתימים כל מי שמשתתף בסרט דוקומנטרי, בו הוא אומר שהוא מסכים להצטלם ולהיראות על המסך.
כלומר, המתח בין אני מחפשת אהבה לבין אני עושה על זה סרט, מובא במלוא ריאליוטו. חד וחלק. אהבתי.
עוד עניין משעשע, וזה די יעציב את הנשים שבין הקוראים פה, שהתירוצים של הגברים לפרישתם המיידית מהמשחק לא משתנים, בין אם הם בני 27 או 72 ("אני לא רוצה להתחייב"). יפה, לא?

לא הצלחתי להבין אם יש לה או אין לה אהבה: סוף הסרט אופטימי: היא משתכשכת עם זוג רגליים באמבט וטוענת שמצאה בחורצ'יק צעיר. בכתבה בהארץ טוענת טל שהיא אוהבת עכשיו מישהו בן גילה, ואילו בנרג' היא אומרת שנותרה ללא אהבה. מה האמת?

ועוד משהו – השם באנגלית מעולה: Sixty & the City.

לסרט יש שלוש הקרנות בסינמטק תל אביב עד הסוף החודש.
וגם ביס דוקו ב-17 ביולי.

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

אולי זה מקובל ולכל אחד  זה קורה ביומיום, אבל יש רגעים בהם אני לא ממש יודעת מי אני.
זאת אומרת, אני יודעת, הסביבה לא ממש.

במקרה שני האירועים קרו בסמיכות, אתמול והיום.

מקרה א'

אני הולכת בדיזנגוף סנטר.
עוצרים אותי שני נערים שנראים מנוער "תגלית", כולל המבטא וכל זה.
פונים אלי:

"סליחה ווווראית את יגאל?"
אני: מה?
התגליתן: "יגאל, ווראית את יגאל"?
אני (חושבת על מצלמה נסתרת, על הסבר פניך לתייר, עולה חדש בפוטנציה, ובעיקר, איך אני מתחפפת מהשיחה הכי מהר, ועונה): לא.
אחר כך אני חושבת: למה הייתה הכוונה? הסתלבטו עלי? באמת חשבו שאני מישהי אחרת?
לא יודעת.

מקרה ב'

אני נכנסת לבית קפה על מנת לקנות עוגה.
ליד הדלפק אני רואה מישהי שאני מכירה הרבה שנים, ממקום בו עבדנו ביחד.
היא עם תינוק, אני מעבירה את המבט בין שניהם.
היא סלב היום.
אני, בשיא הטבעיות והספונטניות, אולי אפילו שמחה קלה, ובלי לחשוב על הבדלי המעמדות: הייי –*&^%!
הסלב מחייכת אלי חיוך השמור לה כנראה למטרידנים או כאלו שיבקשו ממנה חתימה עוד שנייה, ולא עונה.
אני מתפדחת. מנסה בשארית כוחותיי לנהל דיאלוג עם המוכרת על העוגה, ויוצאת מבולבלת.

מי אני?

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

נסעתי (נכון שטסתי, אבל נסעתי, ממסע) לצרפת לתחקיר כלשהו לסרט דוקומנטרי, שיקרה מתישהו.
מאחר שנדרשתי לסיכומים, הנה קצת.

ארכיון

בשנה האחרונה אני מבססת את האובססיה שלי לארכיונים. לא כל מה שניסיתי לעשות עם הנושא הזה עבר את שלב ההילוך הראשון, אבל באחד המקומות שבהם הייתי והאנשים עמם דיברתי נתקלתי בסיפור שהרעיש אותי. במהלך הנסיעה התחקיתי אחר הארכיון המלווה אותו.
אין כמו ארכיון פיזי, ממשי, עם תמונות ומסמכים ומכתבים בני עשרות שנים, לפעמים מאה שלמה, כדי לרתק אותי. בעיקר כשמתוך כל החומרים האלו עולה ומתחוור פאזל בן מאות חלקים. רבים מהחלקים עדיין חסרים אבל גם מתוך אלו שיש מתחילה לצוף תמונה כלשהי.

החיטוט הזה הוביל אותי לתהייה על חקר הארכוב העתידי: מה יצטרך בנאדם שחוקר מישהו או משהו לעשות? להיצמד לתיבת המייל של מושא התשוקה ולקרוא תכתובות של כמה עשרות שנים? לחפש תיבות מייל עלומות של אותו אדם? לחפש את כל התמונות השמורות בתיקיותיו? לתור אחר תמונות באתרים קיבוציים לאיגוד תמונות? לגשש אחר הבלוגים שכתב, בשמו או שלא בשמו, לעקוב אחר טוקבקים ברחבי הרשת, אחרי דיונים פומביים בפורומים? אחרי הכרטיס בטוויטר ובפייסבוק?
כן, זה מה שיקרה, אבל מה עם התחושה, מה עם להחזיק מסמכים מצהיבים או פרח שיובש בנייר דקיק לפני שבעים שנה, זכר לאיזה ערב קיץ ניחוחי שעבר על מישהי?

התבגרות

גיבורת התמונה היא בת 88. היא לא מדברת על הגיל שלה. היא עובדת, קופצת, הולכת, נוסעת, שוחה בבריכה, משתזפת. אוכלת כאוות נפשה. שותה. לא מעשנת. עוסקת במקצועה האהוב. פה היא חותכת לנו מלפפונים לארוחת צהריים. היא כמעט כמו שמעון פרס, רק יותר אנרגטית, וגם לובשת מכנסי ג'ינס ונועלת נעלי רקדנית אדומות. מה הסוד שלה? לא ידוע. כנראה להמשיך להפעיל את הראש ולגלות עניין בסביבה.

יין

במקום הנדיב בו היינו, הוקדש חלק גדול מהיממה לשתיית יין. האפריטיף כלל שמפניה, וארוחת הערב לוותה ביין לבן. בתוך כוסות היין הטביעו המארחים קוביות קרח לרוב.
בכל מקרה, אחד היינות הלבנים המרהיבים היה פולי פומה. כן, אני יודעת שזה שם לקבוצה של יינות מעמק הלואר. היין המצנן והרגוע הזה עולה כשמונה יורו בסופרמרקט בצרפת, וכ-130 ש' בישראל. חבל שהסופרמרקטים היו כבר סגורים כשחזרנו לפריז. בצרפת לא מאמינים ב-24/7. משומה לדעתם לכל זמן ועת לכל חפץ.

נוף

תארו לעצמכם אנשים שחיים מול הנוף הזה, ופשוט קמים אליו כל בוקר. אני לא שבעתי ממנו, אבל זו לא חוכמה, הייתי שם פחות משבוע. צילמתי אותו עשרות פעמים, בכל שעה של היממה כמעט.

סיגריות

מצד אחד, היה שם האוויר הכי נקי שנשמתי אי פעם בחיי. מצד שני, כמויות עשן הסיגריות שספגתי לא ייאמנו. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיש מי שמציתים סיגריה בסיגריה. העובדה שקרובם מת מסרטן ריאות לא מזיזה לאיש.

שיזוף

כנ"ל. יש אנשים בעולם שלא שמעו על מקדם הגנה 50, ועל שעות מסוכנות לשהות בשמש. הם משתזפים בלי שום חציצה בינם לבין השמש שעות על גבי שעות. בין עשר לארבע. העובדה שכל גופי מכוסה, שאני יושבת בצל עם משקפי שמש וכובע וקרם הגנה הפכה אותי למשוגעת היחידה בסביבה. בן משפחה אחר מת ממלנומה, אבל רק אני מפחדת.

תחזית

אם הייתי יכולה לבלות במקום הזה, או דומה לו באווירה – תוך יום שוכחים באיזה יום, חודש ושנה נמצאים – חודש בשנה, מעתה ועד עולם, הייתי שמחה.

מה בדיוק שווה הזיכרון האנושי? מה זה אומר "אני זוכרת"? כמה פילטרים עובר הזיכרון בדרך מהאירוע שקרה לכאורה, ועד העיבוד המילולי שלו ועד כמה הזיכרון יכול לשמש עדות להתרחשות מסוימת?

את הזיכרון הזה נהגתי לספר תמיד לפסיכולוגים הרבים בחיי. הם אהבו לשמוע אותו, אני אהבתי לספר. הסיפור היה נאמן למקור, כלומר, ככל שאני זוכרת, סיפרתי אותו באותו אופן בכל פעם.

פעם לא היו מכונות הכביסה נפוצות במגזר שבו גדלתי. היו ממלאים אמבטיה בכביסה, משרים ומכבסים. יום אחד עמדתי ליד אמבט מלא בכבסים שכזה, ואני כבת שנתיים, כזכור לי. לקחתי סרגל עץ ענק (כך אני זוכרת אותו, אורכו היה ודאי כ-30 ס"מ, ושכשכתי אותו במי הכביסה המלאים בבגדים). תוך כדי, התכופפתי ונפלתי למים. לא קרה לי כלום, שהרי האמבט היה מלא, כזכור, בבגדים. חיש מהר הגיעה אמי, שלפה אותי משם, העמידה אותי על כיסא קטן בהול, פשטה את בגדיי הרטובים וניגבה אותי במגבת הוורודה שלי. אני זוכרת את הדברים בחדות. האירוע לא היה טראומטי, אפילו נעים ונחמד, אבל חריג, ולכן אני זוכרת אותו.

לא מזמן סיפרתי אותו לחברתי, פרופ' אלומית ישי, חוקרת מוח. אלומית ביטלה את דבריי, ואמרה לי שלא ייתכן. אין זכרונות מפורטים מגיל שנתיים. המוח עדיין לא בשל לאחסן זכרונות לטווח ארוך בגיל הזה. אני התעקשתי, ואלומית הציעה לי לשאול את אמי באיזה גיל זה קרה. האמת היא שלא התעקשתי כלל על הגיל, ואם היו אומרים לי שזה קרה בגיל מאוחר יותר, לא הייתי מתווכחת.

בכל מקרה, סוף סוף הצלחתי למצוא את העיתוי המתאים, ושאלתי את הורתי באיזה גיל זה קרה. היא הסתכלה עלי בתדהמה, ואמרה: זה סיפור נורא, איום ונורא, אבל זה לא קרה אף פעם!

הייתי המומממממה. מה? הייתכן? מישהי מדחיקה פה (לא אני!)? או שאני חווה זיכרון של מישהו אחר? ואולי קראתי את הסיפור הזה איפשהו? אין לי שמץ של מושג, אבל עכשיו מתברר שהזיכרון, אותו אני מחשיבה כראשון בחיי – אינו בר אישוש.
מה זה אומר עלי? על הזיכרון שלי? על האופן בו אני חווה את הילדות שלי? אין לי רבע תשובה.

גם אלומית הופתעה מהסיפור, והחלה להרהר באופן בו ניתן להפוך אותו למחקר.

ולכן הציעה לי לפנות אליכם, ולהציע לכם לכתוב את הזיכרון הכי ראשוני שלכם, עם כמה שיותר פרטים, כולל גיל, ככל הידוע לכם.
אפשר לכתוב פה, בפומבי, או לשלוח במייל. פרטים על התקדמות הניסוי – בהמשך, כשיהיו. אבל זה ייקח זמן, קחו בחשבון.

כידוע לקוראים הרגישים יש לי יחסי שנאה-שנאה עם מוצאי המפוקפק. אני באמת חושבת שרעות חולות רבות דבקו ביוצאי התפוצה הזו. וגם, שכל הבדיחות נכונות עד האחרונה שבהן. אני גם משוכנעת שלא דבק בי רבב ואין בי ולו רבע תכונה המאפיינת את נשות התפוצה.
בנעוריי קניתי להורים שלי את הספר תמיד פולני של י. פולני, כלומר יאיר גרבוז. חשבתי שזה יצחיק אותם כמו שזה הצחיק אותי. אבל לא, הם תמהו מדוע זה רכשתי להם את הספר הזה, ומה הקשר שלהם למה שכתוב בו.

לא קראתי אותו כבר שנים רבות, ואני לא יודעת אם גם היום אצחק.

ואז, לפני חמש שנים, כשעברתי לגור בסוטין 14, הצמוד לשגרירות הפולנית, הנמצאת בסוטין 16 (בתל אביב, נו, ברור שבתל אביב, פפפפ), צהלו כל חבריי וטענו שהגעתי אל המנוחה והנחלה, כלומר הביתה. טוב, ברור שלא. לא התיידדתי עם שומרי הסף ולא התדפקתי על דלת השגרירות כשהיה חסר לי סוכר (לייק באמת, נראה לכם שהיה חסר לי סוכר אי מתי?) הפעם היחידה שנכנסתי לשגרירות הייתה כשאחי ואני חשבנו שאולי נפתח בפרוצדורות להשגת דרכון אירופי – כלומר פולני – שהרי אין לנו דרך אחרת להשיג דרכון נוסף. אחרי שהבנתי את הניג'וס העתידי ושמעתי על סכומי העתק שנצטרך להשקיע בכך אמרתי תודה ושלום, והלכתי לדרכי שלא על מנת לשוב. כנראה שדרכון פולני כבר לא יהיה לי.

לפני כמעט שלושה חודשים עברתי דירה ליפו והקשרים שלי עם מורשתי התנתקו באחת. אני לא יכולה להגיד יותר שאני גרה ליד השגרירות הפולנית לשמחת מיודעיי, ואף שאני מתגעגעת מאוד לדירה ולסביבה, אני חושבת שיפו יפה לי.

אבל היום קיבלתי ד"ש מהשכונה. מתברר שאזרחי תל אביב מתאבלים יחד עם העם הפולני.

צילום: י.ג

ואם כבר פולין, יש מי שממש חיה שם, וגם מנסה לפשפש בשורשיה: עפרה ריזנפלד, שהעבירה את הבלוג שלה, בינתיים, בפולין, דירה.
ופולין היא בכלל, כידוע, מצב נפשי. ולא מקום.
ובחושך לבד תשבו אתם. לא אני.