אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.

חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

לפני שהמשטרה מחפשת לה דובר, כך התפרסם בשבוע שעבר, כדאי שתבדוק היטב את השירות לאזרח.
ביום רביעי האחרון נפרצה דירתה של משפחת איקס בפתח תקווה.
מה משמע נפרצה? הדלת לא הייתה נעולה, והגנב נכנס בעוד אחד מבני הבית, יהודי מבוגר, נמצא בו.
לקח הגנב מה שלקח, לקח את המפתח שהיה בדלת, נעל את בעל הבית בביתו, והלך.

חזרה אשת האיש הביתה, צעקה גוועלד, ונסעה למשטרת פ"ת להגיש תלונה. כך אמרו לה בטלפון כשהתקשרה.
באה, הגישה, ביקשה שישלחו מז"פ. אמרו לה אנשי מז"פ עובדים רק בבוקר.
אמרה להם, אבל הסימניים טריים, לא חבל?
אמרו לה – גיברת, לא אמרנו לך שעובדים רק בבוקר?
למחרת חיכתה המשפחה כל היום בבית והמז"פים לא הגיעו.
עד כאן מילא, נו, מה אכפת למשטרה מאזרחים פשוטים?

אבל ביום ראשון התקשרו למתלוננת מהמשטרה, כדי לשמוע איך היה השירות שקיבלה בתחנה. יש סקר כזה, רוצים לדעת במשטרה איך מתנהגת המשטרה.
אמרה המתלוננת לסוקרת, בתחנה היה בסדר, אבל……
אמרה הסוקרת, שום אבל, דרגי מ-1-7 (או עד עשר) איזה שירות קיבלת בתחנה.
אמרה המתלוננת, לא, אני רוצה לספר מה היה אחר כך.
אמרה הסוקרת: לא, זה לא חשוב, זה לא מופיע בסקר. תודה ושלום.

כבוד למשטרת ישראל!

כל בנאדם סביר שנתקל בשקר של מישהו ממשיך הלאה. כאילו מה, אז שיקרו, אפשר לחשוב.
אנשים לא רואים בשקר מעשה מגונה, והסיבה לכך היא שכולם משקרים. עשרים פעם ביום. בין אם בעניין הסיבה לאיחור שלהם, בין אם בשאלה "איפה את". בכל דבר.
לפעמים, כך טוענים בפניי, לא מדובר לכאורה בשקר אלא בסתם שכחה. בשאר המקרים קוראים לזה שקרים לבנים, ואיש לא מתרגש.
מעגלים פינות, לא מדייקים, כל מיני ניסוחים שונים ומשונים יש לשקרים.

איך מבדילים  בין שקר לשקר? מתי זה קביל ומתי לא? מתי אתם יודעים איפה לעצור? מה כן, מה לא?
למה איקס נחשב שקר ו-ווי לא?

מבחינתי אין הבדל. אני מתחרפנת מכל שקר. אני לא מבחינה בין שקרים, אין מבחינתי שקר קטן או גדול. הכל אותו דבר. ולכן, שלוש פעמים ביום אפשר למצוא אותי צועקת/ קובעת נחרצות: "שקר", "שקרן" ואנשים נבהלים.
הם לא מוכנים להיות מתוארים כך. ויש פה פרדוקס. אם כל כך קל לשקר וכולם עושים את זה כל היום, מה אכפת להם שאני מציינת את העובדה (הכמובן נכונה) הזו, ומגדירה אותם כך או אחרת?

כנראה שהמילה שקר על הטיותיה מזעזעת בכל זאת. אולי זה הצליל השרקני של השקר, אולי זו השין הארוכה. למעשה כל הפונטיקה של המילה שקר, וגם של שקרן, שקרנית, היא בעלת אפקט חובטני. בום, טרח, אגרוף, חבטה.

לא ידעתי את זה, עד שלא העירו לי. חרצובותיי משוחררות לגמרי בעניין, וכל שקריר קטן, אי דיוקון, המשהו הלבן הזה שכולם מדברים עליו, מוציא אותי מדעתי.

אני לא יכולה לסבול שקרים. לא יכולה. אולי זה משהו גנטי, אולי איזו מופרעות אישיותית.

אבל יש גם מקרים אחרים, בהם אני כל כך נבוכה מכך שמשקרים לי, שאני לא אומרת כלום. כלומר אני יודעת בוודאות שמדובר בשקר, אבל ממשיכה לשחק את המשחק, לעשות עצמי כלא מבינה.
אלו הרגעים בהם אני די שונאת את עצמי, אבל בעיקר נבוכה מטעם השקרנים, ממש לא נעים לי שאני יודעת שהם משקרים, ושהם לא יודעים שאני יודעת.

בכל מקרה, אנשים לא מוכנים לשמוע אותי משרקקת על אודות השקרים, ואני מצדי לא מוכנה להבליג.
איך אנשים לומדים בכלל לשקר, איזה מנגנון צריך בשביל זה? ואיך אפשר לחיות עם שקרים, ולא לפחד שהשקר יתגלה?

יכולהיות שאני נשמעת עכשיו כמו נערה מתבגרת שכותבת יומן בו מתגלה לה לראשונה שהעולם הוא לא כמו שחשבה שהוא, אבל מה לעשות, ככה אני מרגישה, כנביאה הלא רצויה בכיכר העיר, ששקרים מכל הסוגים מערערים את עולמה.

כן, זה גם בגלל האישיות הנוקשה שלי, חסרת הגמישות, שלא יודעת את מלאכת הקומבינות. סוג של פגם מולד.

ובפעם הבאה שתשמעו לידכם ברחוב איזה שין שורקת שששששששששששששקרן, דעו שזו אני, ומי שהולכים לידי הם חברים מבוהלים, ששוב לא מבינים מאיפה זה צנח עליהם.

תוס', 17.7 – נעמה כרמי על שקרים באופן הרבה יותר אינטלקטואלי והרבה פחות אמוציונלי ממני.

שלוש שיחות מעוררות תהיות

יפו/ יום/ שד' ירושלים

רוכב אופנוע טס ומדבר לסלולרי שלו בדיבורית. אני עוברת במדרכה הסמוכה.

אופנוען למישהו, בקול רם:
"אם אתה מביא לי משהו טוב, תוך יומיים אני מעיף לך אותו"

מה, הוא לא שמע על ביטחון שדה? נניח הייתי שוטרת? טרף קל: רושמת תמספר ומתחילה לנהל מעקבים. אבל אני לא.

מסעדה בתל אביב, אבא ובנו בן ה-13. לא עולים חדשים

"אבא, תגיד לי את הסדר של החודשים".
מזל, אבא ידע ודקלם מתשרי ועד אלול.
אבל מה הסיפור, במערכת החינוך לא השכילו ללמד בני 13 את החודשים העבריים?

שיחה עם פקידת בנק

אני: אפשר לדבר עם מירה?
פקידה: מירה איננה היום.
אני: אז תשאירי לה הודעה למחר.
פקידה: אבל אני לא אהיה מחר.
אני (בשוק): יש שתי המצאות חדשות: פתקית צהובה ומייל. שמעת על זה?
פקידה: טוב, אם את רוצה.

….מורה לרכיבה על אופניים?
או
מסיע/ת אנשים שיכורים לבתיהם (במכונית שלהם, הכוונה)?
או
קואוצ'ר/ית לכותבים?

על מנת לתרום את חלקי למיגור האבטלה במשק, ומאחר ששמעתי על/ המצאתי שלושה מקצועות די חדשניים, החלטתי, כהרגלי, לחלוק את הסטארט אפים שלי עם העולם. שמישהו יתעשר לפחות, אם לא אני.

מורה לרכיבה על אופניים

כן, גם אני פערתי אוזניים כששמעתי על כך לראשונה, שהרי אני ושכמותי למדנו לרכוב לבד על אופניים. נפלנו וקמנו, או שכלל לא נפלנו, או שכלל לא קמנו, אבל בסוף הצלחנו.

אצלי זה היה קצת מסובך: נכון יש ילדים שמעשנים ומסתירים זאת מהוריהם? אני נאלצתי להסתיר את תשוקתי לאופניים ולרכוב על אופניים של אחרים מאחורי גבם של הוריי, שסירבו בכל תוקף לרכוש לי אופניים ואו לאשר לי לרכוב עליהם, מחשש שארוצץ את גולגלתי. התוצאה הייתה שבגיל 20 קניתי לי אופניים לראשונה, ומאז החלפתי כשמונים מיליון זוגות, ועד שלא עשיתי רישיון על הקטנוע דהרתי עשרות שנים ברחבי העיר והסביבה על אופניים, פיצוי על ילדותי העשוקה.

אבל למה אני מדברת על עצמי? מה שהתכוונתי בכלל לספר זה שלהורים היום לא תמיד יש זמן או יכולת ללמד את הילדים שלהם לרכוב על אופניים, ולכן הם מפקידים את השליחות בידי אחרים. הילדים, מצדם, כנראה לא צריכים להילחם יותר על הישרדותם בשכונה, פשוט כי אין יותר שכונה, ואת חייהם הם מבלים בחדרים ממוזגי מחשב, ולכן כנראה התעורר הצורך, במקומות מסוימים ובשכבות מסוימות לכונן מורים לרכיבה על אופניים, ולחלקם יש כבר אימפריות קטנות. מה שכן, אני בטוחה שבדימונה למשל הילדים לומדים לרכוב על אופניים לבד.
תוס': המורים מלמדים גם מבוגרים. כמובן.

נהגים לשיכורים

קראתי על כך בתקציר לאיזשהו סרט. אני לא יודעת אם יש מקצוע כזה בעולם, אבל לדעתי, כל מי שיפתח לעצמו עסק שכזה, ויעבוד אפילו רק בחמשוש, יוכל לעשות כסף נאה ביותר. הרעיון הוא כזה: עומדים במרכזי בילוי, במקום מרכזי ובולט, אולי אפילו קושרים את עצמך לבעלי המקום, שיציעו את שירותייך, ואלו עוקבים אחר לקוחותיהם, ומציעים את השירות הזה למועדים לפורענות.
מעין מונית, אבל באוטו שלך. כמה משלמים? עלות מונית בחזרה לנקודת המוצא, X 2, למשל. והנה הצלתם את חייכם וחיי עוד מישהו בכביש.
בעצם זה יכול להיות פרויקט משותף למשטרת ישראל ולבעלי ברים בעיר. לא שווה?

קואוצ'ר לכתיבה

מאחר שאני מתייסרת, כלומר נהנית מכתיבה בשנה האחרונה, אני יודעת כמה צריך מישהו שיכוון אותך ויאיר את עינייך. כמו שהסביר לי הקואוצ'ר שלי, רוב האנשים הכותבים (לא משנה אם ספרים או תסריטים) עסוקים רוב הזמן ב"סידורים": הכנות או תחקירים או כל מיני ענייני החיים השוטפים.

תפקידו של הקואוצ'ר הוא לטלטל אותך. להגיד לך למשל, אוקיי, די עם הסידורים. או: די עם התחקיר: או די עם ספורט ההגשות שפשה בתל אביב (הכוונה הגשות לקרנות ולתחרויות ומה לא). פשוט תתחילו לכתוב. די להתאמן על הסינופסיס המושלם שיעבור את הלקטורים האלו והאלו.

הקואוצ'ר צריך גם לדעת לכתוב בתחום הרלוונטי, ולעזור לכתוב בפועל, אחרי שהתגברת על מכשלת הסידורים, ולדובב אותך, ממש כמו פסיכולוג, מה הסיפור, ומה את רוצה לומר, ומי הגיבורים ועוד.
עד שיצוצו קואוצ'רים כאלו כפטריות אחרי הגשם של אתמול, יש לי אפילו להציע אחד כזה.

נפרדתי מערימת תיקים נכבדת, לקראת מעבר הדירה, לפני ארבעה חודשים ויום.
בינתיים נפל תיק אחד, שליווה אותי ביום יום (קיבלתי אותו לפני שנה, בדוקו צ'אלנג'), על משמרתו. דווקא התכוונתי לתקן אותו, אבל הסנדלר הסביר לי שבתיקים זולים מחפפים את כיוון הרוכסן, כך שצריך לפרום אותו לגמרי, למצוא רוכסן חדש, ובלה בלה, בזבוז כסף וזמן.

וכך יצא שנותרתי ללא תיק הולם למחשב הנייד, שבזמן האחרון אני ממש חייבת לקחת אותו איתי לכל מיני מקומות מרוחקים. לצערי, הוא גדול מכדי לשכב במושב הקטנוע, וגם חם לו שם מדי. גם התיק היפהפה הזה, שהחזרתי לשימוש, התברר כמי שאינו יכול להכילו, מפאת קוטנו של התיק.
-

-
חסרת סבלנות, כתמיד במקרים כאלו, יצאתי לחפש את התיק האולטימטיבי, מסע שעברתי, לדעתי, כמה מאות פעמים בחיי. על מנת להגביר את סיכויי המציאה לקחתי למדידות את המחשב עצמו, כדי שחלילה לא יהיו אי הבנות באשר לשאלה מי פה הלקוח האמיתי.

התוצאה, כדי לחסוך את הטלטלות הרגשיות שעברתי במהלך יום החיפוש, היא כאן, תיק של חברת osprey (עיט-דגים).
-

צבעו הוא כצבע יער הגשם, כך כתוב באתר, והוא עשוי, וזו גדולתו, מניילון D 450 מבקבוקי שתייה, YKK, עודפי ייצור מתעשיית הרוכסנים ושאריות חומרי גלם פלסטיים – כך לפי התווית המצורפת. זאת אומרת, תיק ירוק לגמרי. טוב, לא ממש לגמרי. באתר כתוב שרק 76% ממנו ירוק.
היצרן, כך כתוב על התווית, הוא הראשון בעולם לייצר תיקים ירוקים. האחריות – לכל החיים. התיק רך, קל ומרופד, הבד שלו נעים למגע, שלא כמו שאר התיקים מז'אנרו, והמחיר, 350 ש', אחרי שנרשמתי למועדון הלקוחות של החנות.

כמובן ששמחתי להיווכח שבחנות המקוונת בארה"ב הוא עולה 50$.

נראה כמה זמן תחזיק האהבה הזו מעמד, ומתי אחליט שאני לא יכולה להסתובב איתו יותר. נקווה שהפעם זה באמת להרבה זמן, מי יודע, אולי התבגרתי, צרכנית.

בתשע בבוקר, שעתיים לפני הפתיחה, כבר התייצב תור ענק לפני H&M בעזריאלי. התור לא נרגע גם בשתיים, ארבע, שש ושמונה בערב.
מה, מה? מה יש שם? מה יש שם שאין בגאפ או בקסטרו או בזארה שמצדיק התנפלות רעבתנית כזו?

אני הגיגנית אופנה קטנה מאוד, וקניינית עוד פחות, בעיקר בשנים האחרונות, ומלהטטת עם מלאי גופיות בנות עשר ויותר, מכנסי קורדרוי בני שבע-שמונה, ג'ינסים בני כמה שנים וכיו"ב, ובכ"ז, נראה לי שהסיבה העיקרית להיסטריה סביב H (בקצרה) היא המחיר (חולצה בחמישים, ג'ינס במאה וקצת). כלומר, ברור שאפשר למצוא בגדים במחירים דומים ואף פחותים (וכן, באותה איכות, אם לא יותר) בשווקים – הכרמל ובצלאל ושות', אבל אין להם ניחוח של חו"ל והדר והוד, אלא ריח של אלנבי, וכן, חו"ל עדיין עושה לנו (טוב, להם) את זה. וזו הסיבה, על פי הניתוח שלי, לכמויות הנכבדות של אנשים, בעיקר עלמות באקסטזה, שצבאו ביום הפתיחה על החנות.

ואולי הסיבה הרבה יותר פילוסופית: טעימה קולקטיבית ופתאומית מפרי עץ הדעת שהבהירה לאומה שעד כה התהלכה למעשה כאיש אחד בלי בגדים, ובושה עזה לקראת הביקור הצפוי של צלם העור החשוף ספנסר טוניק.

נראה לי שזקני H לא צפו דבר כזה, ופקידיה ערכו במהלך היום הזמנות ענק לנוכח המדפים והקולבים המעורטלים אחרי פשיטת הארבה המקומית. לא יודעת מה יהיה בהמשך השבוע או החודש או בכלל, ואם ההתלהבות תירגע, אבל בינתיים נראה שמרכז עזריאלי עומד בפני התפוצצות אוכלוסין.

ויש הפי אנד. קצת. בסוף היום, במעלית, שאל נער צעיר את היורדים, איפה הקולנוע פה?
ומישהו ענה לו: אין פה יותר בתי קולנוע, H קנו אותם, ועכשיו יש שם חנות בגדים.
תורים כאלו, אגב, לא נצפו מעולם בבתי הקולנוע גלובוס בעזריאלי לקראת שום סרט שהוא.
הנער נראה המום לגמרי, והשאלה שלו מעוררת תקווה ועצב גם יחד: קניון ענק בתל אביב, לא הגיוני שיהיה בו גם בית קולנוע? זהו שלא.

הכל התחיל ב-15 בנובמבר. בעלי הבית הודיעו לי שהם מוכרים את דירת החלומות בה גרתי.

ב-2 בינואר, דקה אחרי שהיא נמכרה, התחלתי לתור אחר חווילה חדשה.
הייתי ממוקדת מטרה מאוד. ידעתי שהיא תהיה קטנה. ידעתי שאין לי שום סיכוי למצוא דירה בתקציבי בלב תל אביב. זכרתי שברשותי שני גלגלים מהירים שיכולים לשנע אותי לכל קצוות העיר בשניות ולכן הרחבתי את גבולות המעטפת.

ב-6 בינואר מצאתי דירה. מה זה מצאתי דירה, מצאתי את ה-דירה. הזו הזו. ביפו. כן, נראה לי מתאים להווייתי לגור פה.

ואז התחיל תהליך הניפוי והאריזה. ידעתי שאצטרך להיפטר מחלקים נכבדים מרכושי.

זרקתי את רייטינג, הנצחתי את הריאות הירוקות שמעבר לחלון דירת החלומות, תיארתי יום בחיי המקפלת, האורזת והזורקת, צילמתי את אלף התיקים שלי, הצעתי את רכושי למכירה.

גמרתי לארוז. עברתי!

התחברתי, הקמתי את הספרייה שבית אריאלה מחווירה לידה.

ביליתי בארבעה בתי מאכל בסביבה:
יאפא קפה (לחבריי השמאלנים), קפה פוריה (אורז וירקות מבושלים, רטרו שברטרו), רוז'ט לצורכי מיץ גזר, וליימך בשוק הפשפשים (בלילה).

יצאתי לטיול בוקר על הטיילת החדשה ואירחתי מלא מעצבי פנים.

מה חסר לי?
וילונות מצלילים לגמרי. הבדים השחורים על החלונות זעזעו את המעצבים. האמת, גם ספריית איקאה (ע"ע "הספרייה").

היום חגגתי חודש בעיר החפורה לה יחדיו בחברת אופניי המתקפלים ברכיבה של לפני השקיעה בטיילת בה השתבצו כבר כמה דייגים.

שמפניה וחנוכת בית – בהמשך. אולי.

מרוצה? השתלבת? מאוד מאוד מאוד.

עם כינונה של הספרייה הסתיים מבצע השיכון שלי ביפו.
הספרייה הייתה סאגה ארוכה, שתחילתה בכך שספריית העץ המסיבית שלי, מעץ חשוף, לא צבוע ולא מהוקצע, אותה עיצבתי לבד וביקשתי שיבנו לי, נאלצה להיפרד ממני מאחר שלא עברה את מסדרון הכניסה לבית. הייתי בלחץ-מובילים: זה היה הפריט האחרון אותו ניסו להכניס לדירונת (40 מ"ר), והם החלו נושפים בעורפי, יאללה יאללה, נו, מה את רוצה לעשות איתה, אי אפשר להכניס (מקללים בשפת אמם), ואני, אחרי שבועיים של אריזות, התקפי חרדה וסיוטים, אומרת להם בסדר, קחו אותה לאן שתרצו (רק שתקו כבר וחדלו להתנרגן, אוף), וכך נפרדנו אחרי 15 שנים מאושרות.

ואז החל מבצע חיפוש המדפים, כשבינתיים הבית עמוס בשמונה ארגזי קרטון מעצבנים שמזכירים לי שעוד לא ממש התמקמתי. נשבעתי שאני לאיקאה לא חוזרת, אבל מה לעשות, ברחוב הרצל לא מצאתי וגם לא בשוק הפשפשים (קל"ב), וגם לא סתם מדפי עץ (49 ש' המדף בהום סנטר). שיטוט ברחבי הרשת לא העלה דבר. כלומר כן, מצאתי ספריות יפהפיות אבל הן עלו 5,000 ש'.

אז נאלצתי לחזור לאיקאה בדלת האחורית: בעזרת חברה שהייתה צריכה להחליף משהו נכנסנו מפתח היציאה, ודהרתי ישר לנקודת האיסוף, אחרי עבודת הכנה שעשיתי באתר וכך ניצחתי זמנית את השיטה, לא עברתי את הויה דולורוזה של כל החנות, ושילמתי בדיוק את הסכום שחישבתי: 690 ש'.
אהממ, 690 ש'? לא בדיוק, לזה צריך להוסיף 195 ש' הובלה ועוד 200 ש' הרכבה. תגידו, מה יש, את לא יכולה להרכיב לבד? והתשובה היא לא. לא יכולה, לא רוצה, לא מעניין אותי, לא רוצה לבקש טובות, ואין לי מקדחה.

אחרי כך וכך שעות הגיעו הספריות, ואחרי עוד כמה שעות הורכבו. ואחרי שעה התפרקה אחת מהן. ואחרי עוד יומיים של צעקות באו להרכיב אותה כיאות, אבל זהו, המדפים עומדים דום, לא זזים והספרים ניצבים עליהם בנוחות. אז לא אקבל את פרס העיצוב, אבל זה המקסימום שיכולתי לקבל במינימום כסף.

-

וזה פריט מתוכה:
ג'-ד'-ה' (שמות מחברים)

-
רואים תחירורים האלו, בצדדים? זה כדי שאפשר יהיה לשנות את גובה המדפים.
מכוער בטירוף, אבל ה-Billy האלו (שם הסדרה של הספריות) חוגגות עכשיו 30 שנה. אז שאני אצא נגד קלאסיקה מהאייטיז?

מעבר הדירה הזה קשה כשאול. וזה למה? מאחר שאני נוכחת בכל שנייה בכמויות החפצים המיותרים בחיי. המונים. אני חושבת שזרקתי מהבית כבר עשרות קילו זבל ושטויות, ועוד היד נטויה.

קחו למשל את ארון המטבח. נדהמתי למראה הכלים המשונים שהיו בו. אין לי שמץ של מושג למה קניתי אותם, איפה, ומה עשיתי בהם אי מתי. כל כך הרבה פריטים מיותרים קניתי בחיי, שבאמת, אין לתאר. המונים. אני חושבת לעצמי: מה, הייתי תחת השפעת חומרים משני תודעה? מישהו כפה עלי משהו? לא, לא ולא. אני משוכנעת. איזה בזבוז נורא של כסף, ועמידות בתורים וסחיבות. זהו, no more. חי נפשי שלא אקנה מאומה בעשור הקרוב.

סיבוב נוסף בבית החדש עם מטר ביד הביא אותי למסקנה שאני חייבת להיפטר מעוד כמה חפצים:

שולחן שחור וכיסא משרדי
יום יבוא ותוכלו להתגאות כשתראו את היצירות שנכתבו פה על המסך.
80X120
400 ש'

מכונת ייבוש 58X45
לא פרגית אבל תותחית.
קריסטל c222
400 ש'

כיריים קטנטנות שתי להבות
26X48
100 ש'

אל תשאלו אילו ארוחות גורמה בושלו עליהן: קישואים וחציל חתוכים. בימי קדם קינואה במים.
בימים מיוחדים מרק ירקות.
טוב, אם להודות על האמת, לקנות כיריים ממני זה כמו מכונית יד ראשונה מרופא. יענו לא נהגתי עליה כמעט: עמדה בשממונה חודשים לא פעם.

ואל תגידו "מסרי".
אני לא נוסעת לשומקום. נכון לעכשיו, אפילו למייבש הכביסה חסה לא הצלחתי למצוא ארון קריר לשכון בו לבטח ליד קרש חיתוך וסיר צ'ולנט.
וכל התיקים עוד עמי. מחר – לפח.
נראה שקוראי הבלוג הזה כולם אנשים מסודרים לגמרי, שדבר לא חסר להם בחיים.