ניקוי מגרות וכמה הערות לסדר

1. מתי אפשר יהיה לערוך ברשימות בפיירפוקס? לא יפה, בכל פעם שאני רוצה לכתוב עלי להיכנס מחדש באקספלורר.

2. כל בוקר אני מתעוררת ב-5:22, כשהציפורים מתחילות לצייץ. לא סביר לישון עם אטמי אוזניים (לא מועילים) בגלל ציפורים, הלא כן? מישהו יכול לטפל בהן? שיקומו קצת יותר מאוחר?
עדכון ציפורים: הבוקר התעוררתי מהן ב-4:40. לשמחתי זה כבר נחשב ל-5:40, כך שהרווחתי 18 דקות בעזרת מניפולציה חשבונאית פשוטה.

3. לא לשכוח: לדאוג ללחם החביב עליכם לחג, אף שיש מקומות המוכרים שכאלו במהלך החג, אבל כדי שלא תושבת שמחתכם הקפיאו  (אלא אם אתם בדיאטת נטולת פחממות).

4. סליחה על האיחור הלא אלגנטי, אבל סוף הפרק האחרון של מרחק נגיעה? התחתנה? לא התחתנה? מה זה הריקוד בסלואו מושן שלה בשמלת כלה עם זוריק? למה לקלקל? איך תצאו מזה בעונה השנייה?

5. אל תפספסו את הפסטיבלון האסיאתי במוזיאון תל אביב. הכי אהבתי את 4:30, ואחריו את החיים האחרונים ביקום וגלים נסתרים. אחר כך את העולם, והכי פחות – שלוש פעמים.

6. יצאו בדיוידי: אביבה אהובתי וימים קפואים. שי מעולה לחג.

7. אפשר להתפרע מחר עם תלושי החג. יש מבצעי ג'ינסים במשביר. וגם טוסטר קופץ.

8. לא תאמינו כמה זה משחרר להגיד "לא בא/ה לסדר". נשלו אותי מהירושה. אין בעיה.

9. הערב, פרק שני לעל החיים ועל המוות, ערוץ 10, 21:40.

10. והיום בלילה, נו, שעון קיץ. השעה 2:00 הופכת ל-3:00.

זהו, אודיגו תיקבר ב-1 באפריל, וזאת לא בדיחה. אני נפרדתי ממנה לפני שנתיים וחצי-שלוש, מי סופר, יש מי שעשו זאת הרבה לפני כן, ויש מי שאחרי. לא נראה לי שאטעה אם אומר שבשנות התפר בין שתי המאות כמעט ולא היו מרותקי רשת שלא עשו בה שימוש זה או אחר. כלומר אחר.

אם לנסות למקם אותה, אודיגו הייתה מין יצור כלאיים בין אתר היכרויות לרשת חברתית. היא הייתה גן עדן לגרפומנים כמוני ולמי שנוהגים ללהטט במקלדתם ולהתפעל ממשחקי מילים וממשפטים מרצדים. לפני עידן הבלוג (שלי) זו הייתה הדרך המוצלחת ביותר מבחינתי לתקשר עם הסביבה.

אממ, סליחה גבירתי, קצת כנות נדרשת כאן. עם גברים. אודיגו הייתה פעם מחוז ציד ידוע, ואין מי שלא ליקט שם פירורים כאלו או אחרים. וגם אני, לא אכחיש. מבחינתי זה היה נורא קל והסינון היה מושלם. ניק משובח, כתיבה מתוחכמת ובלי שגיאות, יכולת הקלדה מהירה ותחומי עניין דומים היו קלים לאיתור, כך שיכולתי לדבר ולתקשר עם אנ"ש, לפחות בתיאוריה. היכולת לחסום מטרידים או אנשים שנמאסו עלי הייתה קלה במיוחד, וכשהכל תקתק היה נחמד מאוד. כמה וכמה מערכות יחסים, ולא רק רומנטיות יצרתי בזכות אודיגו עם אנשים שלא היה שום סיכוי שאפגוש בנסיבות אחרות, ועל כך אני יכולה רק להודות.

לא רק זה, חידשתי גם כמה קשרים עם ידידי ומכרי עבר, קשרים השרירים וקיימים עד היום. לא יודעת אפילו אם ג' וא' למשל זוכרים, אבל קשרי החברות שלנו חודשו באמצעות האודיגו, ונהניתי לשמוע מהם בזמן אמת על מעלליהם און ליין, ובעיקר מה עושות כולן, ואיך.

הקרב על הניק ואנונימיות ברשת, כן או לא, נראים תמוהים כעת בהשוואה לעידן  אודיגו, שם השילו אנשים עורות, כינויים, גילים, תחביבים וחיים שלמים תוך שניות. מסכות על מסכות על מסכות נעטו והושלכו אחרי דקה, ועיניים עצומות לרווחה הוא כלום לעומת הילולות אודיגו, שבימי הזוהר שלה הייתה ממעוזי הסקס (כן, בטח, ברור שגם אהבה) הגדולים בסביבה.

אבל היום הכל ממוסד ומכורטס, מעוגן באתרים שמנסים לשמור על ארשת רצינית ושוטרי חרש מנסים להשגיח  על חיות הרשת המוגנות מפני מתחזים ומעמידי פנים ובלתי מזוהים. זהו, נשף המסכות נגמר. הפעם סופית.

פרויקט הנצחה
המאושפזים כבר הספידו. ואתם?

הזמן: הערב, רביעי, 21 במרץ.

השעה: 19:30.
המקום: צומת ספרים, דיזנגוף סנטר, הכניסה מקינג ג'ורג', דרך שער 6, קומה ב'.

האירוע: אני מדברת עם קורינה על הספר החדש שלה, בארץ לא ידעתי.
לפני השיחה יוקרן הסרט מה נשאר לנו מפעולות התגמול. בסרט דנים בכך ד"ר עמיה ליבליך, תא"ל מיל. דב תמרי, ד"ר טובה גמליאל, מירון רפופורט ומנחה לילי גלילי. כמו כן מוקראים בו כמה קטעים מהספר על ידי רמי ברוך, שלמה וישינסקי, שרית וינו-אלעד ורולנדה שגרן.

אני אדבר עם קורינה על תהליך הכתיבה, על בלוגים, על גברים ונשים במלחמה, ועל החיים כאן לעומת אלו שהיו פה לפני חמישים שנה.

להת'.

זו הפעם הרביעית תוך תשעה חודשים שה-Lenovo שלי נכנס לקומה. מה הפעם? הרי כבר החליפו לו לוח אם בעודו רך בימים? הפעם החליטה ה-Windows על שביתה ולקתה בקריסת מערכות. זה תמיד קורה לו, כך למדתי מחיינו המשותפים, כשאני מוציאה אותו מהבית ליום שלם.

לוח האם מת אחרי פגישת עבודה בבית קפה. החלונות – אחרי יום שלם בוועידת האינטרנט של דהמארקר. מעולם לא ראיתי מחשב נייד כל כך נייח. כמו בעלת הבית שלו, גם הוא לא אוהב כנראה להסתובב במקומות הומים, וכל חיבור שלו לרשת אינטרנט אחרת זולת זו הביתית מוציאה אותו משיווי משקל. ודאי תגידו מה הקשר, איזה שטויות את מדברת? יכול להיות שאלו שטויות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן.

חוץ מזה אני מאמינה באמת ובתמים שמחשב הוא לא רק תוכנה וחומרה אלא גם יצור חי ונושם בעל רגשות, העדפות, תשוקות וחיי נפש עשירים ומגוונים. לפחות המחשב שלי.

תוצאת נייחותי שתימשך בטח שבוע שלם היא שאני ספונה שוב בצפיפות עם המוני ספרים, ניירות, מחברות ומכשירים בחדר העבודה שלי, בלי יכולת להתפרס ולהחליף תנוחות על השזלונג בסלון, או בפינת האוכל, תוך שיד אחת שלי מפשפשת בקרבי המקרר והשנייה כותבת, עין אחת שלי צופיה בטלוויזיה והשנייה על המקלדת (אני לא מדפיסה עיוור).

כן כן, מהר מאוד מתרגלים לאיכות החיים של הלפטופ, ועכשיו, שוב לתקופת החושך.

Leni, שוב הביתה.

על ההזנחה הפושעת הזו של הבלוג עוד אשלם. אני יודעת.

אבל הזמן, הזמן. ולא שעכשיו יש לי.
אני בדרך להעביר סדנת איך לכתוב בלוג בוועידת האינטרנט של TheMarker.
ובערב אשתתף בפאנל מדברות מהבטן.

לתוך חרך צר בחיי הכנסתי אהבה ותיקה, את ניק קייב החדש, Grinderman. אי שם, באמצע העשור הקודם הוא הגיע לישראל. אי שם, באמצע העשור הקודם היו שני פאבים פופולריים בלב תל אביב: המדבר והגלולה. חלק גדול מלילותיי הייתי מבלה שם, כן כן, פעם היו לי חיים סוערים, כשהמסלול הוא קודם המדבר ואחר כך הגלולה. כשניק קייב הגיע לארץ לקחו אותו מארחיו לטור דה שינקין. בלילה הוא הגיע לגלולה וישב שם בחוץ, על המדרכה עם בקבוק בירה, כששרון מולדאבי (נדמה לי, אם לא, תקנו אותי) משמש כמארח שלו.

אף אחד לא התעלף, שום צלם פפראצי לא הסתובב לידו, וכולנו המשכנו בפועלנו (כלומר לנעוץ בו מבטים בלי שירגיש). אחח, היו ימים, הייתה מלריה בשינקין, אבל אנחנו ייבשנו את הביצות. ועכשיו אין שם כלום.

וזה השיר השני המסתמן כלהיט, המנון למודעות עצמית: גבר מקשיש מתחנן בפני בחורה צעירה
 No Pussy Blues

נסיונותי לנבא איזה פוסטים שלי יהיו הכי פופולריים נכשלו. יש פוסטים שאני מאוהבת בהם, שלא הזיזו פה לאיש (טוב, אני מגזימה מאוד עם "לאיש", אבל הכל יחסי). כשאני רואה פוסט אהוב עלי שמדדה אי שם מאחורי חבריו המטורזנים במדד הצפיות אני מתבאסת במקומו. מה למדתי עד היום פה מתצפית במאחורי הקלעים של הפוסטים (ומן הסתם לכל אחד פה יש את המסקנות שלו, מה קוראיו אוהבים במיוחד)?

1. שאנשים מתעצלים להיכנס ללינקים.

2. שמה שנישתי בעולם יהיה נישתי גם כאן (ע"ע פרלוב) למרות המיצוב האליטיסטי של רשימות.

3. ומאידך, שגם אם מרחק נגיעה היא הסדרה הכי נצפית בעולם האמיתי זה לא אומר שהרייטינג שלה פה יהיה זהה.

4. שהאייטמים הכי לוהטים הם הרשימות הממוספרות: עשרה דברים על, פסולי חיתון ('סתכלו בלינק מימין, פסולי חיתון 2 ברשימות הפוטסים הנצפים ביותר.

5. שפוסט מושקע כמו תרגום מאמר, שאותו כתבתי במשך יום עבודה בערך, און אנד אוף לא עורר התרגשות גדולה, למרות חשיבות המאמר לטעמי.

6. ומכאן, שאין קשר בין גודל ההשקעה לתשואה.

7. שאני לא מוכנה להכתיר פוסטים בכותרות סקסיות (כלומר שהמילה סקס מכבבת בהם) רק כדי לעורר את בלוטת הלחיצה עליהם. למה לתעתע בקוראים? ובכלל, רצוי שתהיה קורלציה בין שם הפוסט לתוכנו.

8. שלא תמיד יש קשר בין כמות הצפיות למספר הטוקבקים.

9. שפעמים רבות אני רוצה לכתוב על משהו ואז עוצרת את עצמי בנימוק: זה אישי מדי, את מי מעניין מה קרה לך ב.. עם.. כש..

10. שהטענה שאנשים אוהבים לקרוא באינטרנט טקסטים קצרים מופרכת, אבל כן, אם הם ארוכים, רצוי שיהיו מחולקים לכותרות ביניים או לסעיפים (למשל, המדריך למיזנתרופ, המככב גם הוא ברשימת חמישה הפוסטים הנצפים שלי). 

בופור עלה אתמול בבתי הקולנוע. מתקפת היח"צ בעיצומה, וחוץ מזה דומה שהמבקרים (רובם) התחרו ביניהם על כמות הסופרלטיבים שהרעיפו עליו. אני במקום יוסף סידר הייתי נכנסת לחרדת ביצוע או לחרדה באופן כללי. איך אפשר לעכל כמויות כל כך גדולות של אהבה? טוב שיש כמה ביקורת מסתייגות שמאזנות את התמונה.

הביקורת שלי.

יאירוה.

רותם דנון.

יקיר אלקריב.

יעל שוב (טוב, תצטרכו לפשפש, זו המהדורה הדיגיטלית).

אורי קליין.

שמוליק דובדבני.

עין הדג.

וראייטי.

נרג', אני עוד מחכה.
עדכון, שני בבוקר, יש ביקורת. ניב שטנדל.
טבלת העכבר.

לירז, המפקד (אושרי כהן)

עשר סיבות לכך ש"מרחק נגיעה" שוברת שיאי רייטינג

1. המגזר הרוסי שלא מתקרב לערוץ 2 ביומיום מוצא בה ייצוג נכבד בדמויות של יבגניה דודינה, לוסי דובינצ'ק והנרי דוד ויכול להזדהות עם התסכול העצום וקשיי הקליטה.

2. המגזר הדתי, לא החרדי, יכול להתחבר למצוקות ולקשיים.

3. ומצד שני, חילונים גמורים וכופרים מוחלטים סקרנים לדעת מה קורה שם, אצל האחרים.

4. כל מי שמחפש דרמה מקומית שלא עוסקת בבני שלושים רווקים/נשואים/תל אביבים מצוקתיים, מוטרדים ומפונקים יכול למצוא פינות אחרות של ישראל שלא זוכות לטיפול יומיומי בלב הפריים טיים.

5. צופי טלוויזיה שלא יכולים יותר לסבול את רקדן כוכב נולד עם כוכבים וקוסמים ואמהות מתחלפות מוצאים דרמה אנושית, במובן הכי בסיסי וחיוני שלה.

6. כי סיפור רומיאו ויוליה לא יכול להתיישן, והם עוד משלנו, אחרי שהתערבבו פה בכור ההיתוך, ומי לא רוצה שזוריק ורוחל'ה יתאחדו כבר?

7. אפשר להאמין לכל מילה שיוצאת מהפה של הברמנים ושל המינצים בזכות רונית ויס ברקוביץ התסריטאית ורוני ניניו הבמאי. אין הגזמות, אין אובר-דרמה, הכל שקול ומדוד, בלי לגלוש לרגע לקיצוניות.

8. בנייני השיכון המכוערים האלו כל כך קרובים ומוכרים ועדיפים על פני כל תפאורת פאבים ווילות מפוארות.

9. בגלל צחי גראד (אפילו שהוא הפך לקונצרן) וירדן בר כוכבא, ודודינה כמובן.

10. כמו שאמרה רוחל'ה לאיטה על זוריק: "ראית כמה שהוא יפה?" ולא עולה בדעתי שלא להסכים איתה. מדובר בסשה דמידוב, הדור הבא.

עד שאתפנה:

100 שנות קולנוע (אמריקאי) בשבע דקות.

תודה לתומר פרסיקו.