מצאתי את עצמי מסבירה למישהו מה זה לתפור חליפה ליתום*.
זה הצחיק אותי מאוד, מאחר שלא שמעתי את הביטוי הזה שנים על שנים, ופתאום העלאתו באוב, ודווקא בהקשר היי-טקי, גרמה להזרה שלו ויצרה סיטואציה לשונית ואווירתית אחרת לגמרי בשיחה בה הוא נאמר.

אחר כך נזכרתי שבילדותי, כשהיינו נוסעים בכביש, והוריי היו מדברים על פקק, לא הבנתי למה הכוונה. חשבתי שהם מתכוונים לעיגולי המתכת האלו שהיו בכבישים, שאלו נקראים פקקים.

משם דילגתי למאמר שלמדנו באנגלית פעם – skeletons in the closet , ובו מגוון סיפורים מצחיקים על כל צירופים שלא הבנו בילדות. או אפילו עכשיו.

וקצת אחורה, למבחן בתושב"ע בסוף בית הספר היסודי: מה זה גרוגרת דרבי צדוק*? אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שלא ידעתי את כל התשובות במבחן, ועוד בתושב"ע, אף שהחשבתי את עצמי לבקיאנית צמרתית במיני פתגמים ו-idioms.

אני יודעת שהילדים שגדלים היום בכלל לא מודעים לפנינים האלו, וראיתי ניסיון של משרד החינוך להנחיל להם את הידע הזה בעזרת קומיקס. לא יודעת מה עלה בגורל הפרויקט, כי נאלצתי להיפרד ממנו באיזשהו שלב.
זה מתחבר לי לידיעה שהתפרסמה לפני כמה ימים באחד העיתונים, שבניסיון להבין למה סך ההישגים הלימודיים של דור העתיד כה ירוד התברר שמדובר במכשול של שפה. הם פשוט לא מבינים מה רוצים מהם במבחנים ובכלל.
* * *

התשובות, למקרה שמישהו מהקוראים, לא שאני חושדת חס וחלילה וחס, לא מכיר
* כמה עולה לתפור חליפה ליתום (הגרסה הרחבה) – שאלה שאין שום קשר בין חלקיה. כלומר, מה משנה יתמותו של בעל החליפה לעתיד למידות החליפה שעומדת להיתפר ולמחירה? וכי יתמותו מעידה במשהו על גודלו? גובהו? רוחבו? לא ולא.
מצאתי דיון על כך במדור ישן של רוביק רוזנטל. ההסבר שלו כמובן לא נכון. מזל שהטוקבקיסטים (אחח, פעם היו טוקבקיסטים) מתקנים אותו
* גרוגרת דרבי צדוק – כינוי לאדם צמוק, רזה מאוד.

עד החתונה צריכה הייתה לעסוק בפריפריה. כלומר אם בעיניכם פתח תקווה היא פריפריה.
אני רוצה לתקן: פ"ת אינה פריפריה. היא מדבר שממה. היא הייתה ונשארה קוץ במדבר. קשה לתאר את המשמעות של להיוולד בה ולגדול שם כשרואים את תל אביב מנגד. אי אפשר להבין.

גם הדרך אליה, ובעיקר ממנה, לא התקצרה בדקה מילדותי הכה רחוקה ועד היום. הז'בוטינסקי אותו ז'בוטינסקי, הפקקים אותם פקקים, וכביש חמש לא מקצר את הדרך, רק מרחיק אותך מהז'בו' הנורא הזה.

עדיין לא מצאתי את המילים המתאימות לתאר כמה נורא היה לגדול בעיר, ואני חושבת שזה מה שניסה אבנר ברנהיימר, מיוצרי עד החתונה ויליד אותנטי, להסביר. למדתי לחבב את עד החתונה, עקבתי אחרי כל פרקיה, ואני ממש מחכה לעונה השנייה, אבל את המהות הפתח תקוואית לא פיצחו היוצרים.

ברנהיימר ניסה לתאר את גיבוריו, רן ואיה והוריהם, כולם ילידי פ"ת, כאילו יש משהו שמבדל אותם מיושבי ערי שינה אחרות. הוא התאמץ להגדיר את השריטה שלהם, אבל לא הצליח. ולא כי הוא לא מוכשר, אלא כי זה פשוט בלתי אפשרי. לא בפורמט הזה.

נכון, יש בעד החתונה משפטים כמו "כל פתח תקווה תדבר על זה", ואני בהחלט מכירה אותם מילדותי: "כל פתח תקווה דיברה על זה", היה שיר הארס שזימרו לי, שלווה בכל מיני סיפורים עסיסיים מתולדות העיר הכעורה והמהבילה בשפלה הפנימית, כשהרעיון המרכזי היה מעשי זימה ופריעת חוקי העיר (נניח מישהי נעלה עקבים בלתי ראויים, עישנה סיגריה בפומבי, ישבה על הברזלים או הרתה בגיל 17).

ויש בסדרה גם משחק (אני מניחה שדמיוני), מונופול פתח תקווה, בו משחקים הגיבורים המשועממים כשהם מבלים בצימר מוכה גשם וביוב פקוק בעוון שורשים סוררים שחדרו אליו. אבל לְמה הפכה אותם הפתח תקוואיות? כשהם אומרים לבעלת הצימר "שנינו מפתח תקווה במקור", למה הם מתכוונים? על כך אין תשובה.

לקנות דירה בפתח תקווה זה באמת אסון, אבל אי אפשר לתפוס עד כמה, כשה-one night stand של בועז (אבא של רן) עוברת לשם מבאר שבע (יענו משדרגת תחיים שלה באלפי אחוזים). איך מי שאינו משם יכול להבין את גודל העליבות? לא יכול.

הראל, אח של איה, המביא את הכביסה להוריו, הלוך ושוב, דומה בכך לכל עשרות אלפי התל אביבים הצעירים שמביאים את הכביסה לאמא – ולא משנה איפה היא גרה – עד שהם בני ארבעים. כך שגם כאן לא פוצחה הפתח תקוואיות.

אמש, בפרק האחרון, היה עוד ניסיון להסביר את מהות הפ"תאיות של הדמויות: בועז וה-one מזמינים בבית קפה סברינה, נס על חלב, והפוך. תבינו, הנס-על והסברינה, מוצרי צריכה שכיכבו בבתי הקפה של תל אביב בסוף האייטיז תחילת הניינטיז, עדיין נחשבים כמאכלי גורמה חגיגיים בעיר, אבל זר לא יבין זאת. זה סובטילי מדי, ובכל זאת, עבורי (ובטח עבור שאר הילידים), זה היה אולי הדבר הכי משמעותי בהגדרת ותיאור הפ"תאיות של הגיבורים.

אז מהי פ"ת בשבילי? ז'בו' הארור והארוך המוזכר לעיל, העובדה שקולנוע שלום כבר לא קיים מזמן, שגם קולנוע היכל מזמן איננו, ושאיש לא מתרשם מגשר המיתרים של קלטרווה שנמתח ליד בילינסון. כמה ערים עם גשר כזה יש בישראל? אולי אפשר לצלם סצינה על הגשר בעונה השנייה. זה יהיה יפה.
* * *

מיכל שרגיל (שום קשר משפחתי) כתבה בקפה על העיר. דווקא בחיבה.
גם התגובות אליה (לעיר) היו מה-זה אוהדות, יש פ"תאים שרופים. לא מבינה אותם.

Playground Love, מתוך חמש ילדות יפות של סופיה קופולה, שהצמד קישט

אוי ויי.
שכחתי להזמין כרטיסים ל-Air.
מישהו התחרט אולי?
רוצה נורא.

פוסט מתעדכן:
שישי, 9:26. עדיין אין שום תגובה. כתבתי על תשוקתי גם בולווט. אףלא רבע כרטיס.

בינתיים חיפשתי ביקורות על ההופעה של אמש. מצאתי אחת, מסתייגת, בעכבר און ליין.
כמה מוזר, לא בשביל זה יש אינטרנט, כדי שאפשר יהיה לקרוא על הופעה כמה שעות אחרי שנגמרה?

או, הנה ביקורת בשורה שם, ב-V:

צטט: טרף קל 2008-10-03 09:16:35
בעדינות אומר שההופעה של air היתה מאכזבת משהו.

11:36. הדרמה בעיצומה. אף אחד לא מוותר על הכרטיס שלו. איך, איך שכחתי?

15:05. אין חדש. בטח כל מי שקורא את הפוסט חושב: יואו. איזה טעם רע יש לה במוזיקה. וכל השאר דבקים בכרטיסיהם ולא מרפים.

15:10. אוי. עכשיו ראיתי את הדיווח של ynet. מתברר שהיה מתחם VIP ובו מלא ידוענים. כמה חבל שאני לא ידוענית. עוד מתברר שחלק מהמתוחמים נשארו עד הסוף וחלק הלכו באמצע. נו בטח, הם לא מכירים את Air.
אלא שהכתב חס על כבוד הפורשים, ולא כתב מי פרש ומי נשאר:

"בין הצופים ששרדו עד הסוף ובין אלו שנשברו מוקדם היו עדי אשכנזי, עברי לידר, גל אוחובסקי, דנה מודן, דנה דבורין, טל מוסרי, מלי לוי ושמעון גרשון, יעל שרוני, רמי קלינשטיין, ערן צור, ליאון ופאולה רוזנברג, עדי כהן, תמיר חיטמן, גיא פינס, עידן אלתרמן, אורי גוטליב, יעל פוליאקוב ועוד כמה שנתקע להם הבאגט. או יותר נכון, הלחמניה של הנקניקיה".

עכשיו מה, הוא מכתים את הילדים הטובים ששמם מוזכר בכפיפה אחת עם הרעים!
אחח. העיתונאים האלו. למה אין איזה בלוג ביקורת עיתונות שיכתוב על כל זה?

16:36. זה הפוסט היחיד שלי, ever, שאין לו שום תגובה. מממ. עד כדי כך מצוקתי לא נוגעת לבריות.

17:36. אני מתחילה להבין שלא אגיע למסיבת הכיתה היום.

18:12. כבר לא תגובותלס. אבל עדיין  אין שום אור בקצה המנהרה המובילה לרמת החי"ל. אולי לציפי לבני יש כרטיס מיותר? היא גרה שם.

19:00. מייל מש': "אל תתאמצי. נפילה רבתי".

20:08. מייל מא': "לירון אורנשטיין מה-co.ils יש ספייר. אין לי מייל שלו". נו יופי, ולי יש?

21:07. זהו, נגמר מבצע "כרטיס לדבורית" בכישלון מהדהד. אני מקווה שאם אזדקק לכליה ההיענות תהיה גדולה יותר. תיהנו לכם. כולכם.

23:30. מייל מא' (אחר): "רק עכשיו קראתי את הפוסט האחרון… בפעם הבאה שאת רוצה ללכת להופעה בזאפה ואין כרטיסים תשלחי לי הודעה".
נו, מה אגיד?

ללכת אל
ללכת מ
ללכת כי כולם הולכים
(מתוך הבלדה על חדוה ושלומיק)

* לא שרה ברחובות, אבל הולכת. ולא ממש ברחובות, יותר בגבולות המערביים של האזור. בין אם בבת ים, ובין אם בתל אביב. שבעה קילומטר בשעה, בערך. לפעמים, אם צריך לעבור מסלול מכשולים בים – גלים, סלעים – זה נמשך קצת יותר. כדי לעשות מסלול כזה בתוך תל אביב, צריך לזגזג בפראות.

* אם הלכת בערב החג, יכולת לראות את תל אביב עירומה מתושביה. הטיילת נוקדה בכל הפועלים הזרים של העיר. הפיליפינים והסינים. חבורות חבורות, כל אחת עם על האש קטן. גם השולחנות בשדרות היו פנויים עבורם לכמה שעות. וגם השכנים, ערביי יפו, שפתאום רווח להם, כל הטיילת הייתה להם. והיו גם כמה תיירים שלוקים דוברי אנגלית, שמילאו את המסעדות שלאורך החוף, גם בחוף Mezizim. עכשיו לכי תסבירי להם מה זה מציצים, ולמה כתוב בעצם מזיזים, ומה ההבדל בין שניהם.

* מתי הולכים? בלילה. טוב לקיץ וטוב לחורף. סוף היום, מאמץ אחרון לפני השינה. לא צריך להקפיד על בגדי הליכה מדוגמים, וגם לא על קרם הגנה. השמש כבר מזמן הפסיקה לקרנן, והתכנסה כדי לשייף את עצמה לקראת מחר.

בינערביים בתחילת הקיץ. לא הליכה מדוגמת, אלא יותר שואואוף למצלמה צילום: רמי זרנגר

* אבל בנעלי הליכה מצוינות צריך להשקיע. ולהחליף אותן עוד טרם יתבלו. כך שאפשר ללכת עם בלויי סחבות ונעליים מדוגמות.

* בדרך כלל אני לא מדברת הרבה בהליכות. לצועדים איתי יש חיים הרבה יותר סוערים ומסעירים משלי, ועל חיי אני הם ממילא נאלצים לקרוא כל יום, כך שאני מנצלת את הזמן כדי להקשיב.

* צב הים דמם על החוף בבת ים. בדיוק כשהגענו  אליו, הגיע גם רכב הניקיון של החוף. שני הפועלים התקרבו עם שקיות ניילון כתומות המיועדות לזבל, פרשו מתחתיו יריעת פלסטיק ירוקה, שמו על הידיים את שקיות הענק, והפכו אותו. אחר כך הם בטח זרקו אותו לאחורי הטנדר, יחד עם עוד עשרות שקיות כתומות מלאות זבל. המשכנו הלאה עד  יפו, קצה המסלול.