חגיגות השנתיים בפריז
נכתב בתאריך 18 באפריל 2008 מאת דבוריתלחיות את חייה היה אתמול בן שנתיים. פתחתי את הבלוג, כזכור, כי קינאתי בבת דמותי ולווט.
רציתי לכתוב את הפוסט הזה במועד המדויק, שהרי אובססיבית אני, ולא מסוגלת לסטיות בלו"ז, אבל מה לעשות, לא יצא.
וזה למה? כי אתמול הגעתי לפריז, כ-15 שנים אחרי שלא הייתי בה. למה לא הייתי כל כך הרבה זמן? כי הפרנקופיליות שלי התחלפה בתאוות ניו יורק, וכך זנחתי את עירי האהובה דאז ואת מורשתה האקזיסטנציאליסטית.
פעם, לפני כמעט שני עשורים הגעתי לפריז במטרה להשתקע בה. הייתי אז עולת ימים במיוחד, שלא לומר תמימה, שלא לומר נאיבית להכמיר. וזה, רק כדי לא להגיד "סובלת מפיגור שכלי/סביבתי קל".
הייתי בטוחה שאציע את עצמי כעובדת לשגרירות ישראל בפריז, וחיש קל אתקבל לעבודה. אז כתבתי מכתב ושלחתי לשגרירות, וישבתי במלון מפושפש ברובע הלטיני שבועות ארוכים ממתינה לתשובה שמעולם לא הגיעה.
מפתיע, נכון?
החברים שלי דאז (חלקם נשארו גם היום חבריי) היו משוכנעים שאני נוסעת לפריז על מנת להתאבד בקפיצה לסיין. כה דכאונית-גותית-אפלולית הייתי אז. הם הכינו לי קלטת (אודיו, פעם היו טייפים) משעשעת המתארת את רגעיי האחרונים לפני הקפיצה, ואיתה שיגרו אותי פריזה.
בסוף זה לא קרה. לא קפצתי, לא מצאתי פה עבודה, ואחרי שכיליתי את חסכונותיי חזרתי לישראל.
החלק הכי טוב בפריז מבחינתי היה שתמיד חשבו שאני בת המקום, ואנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים על הדרך לפה או לשם. כן, זו גאוותי הגדולה מאז ומעולם, הלוק הצרפתי שלי.
והיום, מסתובבת ברחובות המוכרים חלקית, אני נאלצת לעשות חשבון נפש: מה בדיוק עשיתי בעולם בעשרים השנים האלו? לאן התקדמתי? האם אני בנאדם מאושר יותר? האם צברתי נכסים חומריים או רוחניים?
התשובות כמובן מורכבות, יש נקודות חוזק ויש חולשה, יש נקודות אור ויש נקודות שחורות משחור.
אין מסקנות סופיות, יש כל מיני דברים שאני רוצה להחליט עליהם במהלך השבוע שלי פה.
בינתיים אני מנסה לנוח וליהנות.
א-טוט-א'לר.
דבורררריt
עדכונים באימייל:
נשמע כמו התחלה של שבוע מסקרן.
איזי עם הבגטים בליל הסדר
חשבונפש זה לקטנוניים. עזבי אותך מחשבונאות ומנכסים חומריים. חשבי על הנכסים הנפשיים, הרוחניים, האינטלקטואליים, על החברים, על החברות, על הצחוק, השנינות, החוכמה, היכולת לשנות טיפה, לפתוח את הראש לאנשים טיפה, לנדנד, להזכיר שיש טוב ורע, נכון ולא נכון, ראוי ובזוי. על ההצלחה הפנומנלית של בלוגיסטית אחת בימים שאנשים עוד לא ידעו את ההבדל בין בלוג לפוסט למייל לטוקבק ולסתם דואר הצבי. על העובדה שאת באמת אחד האנשים היחידים שאני מכירה שחיים את חייהם ולא את חייהם של אחרים או חיים שאחרים תכננו עבורם. על מי שאת.
היה יכול להיות מרתק לקרוא פוסט המפרט את "הנקודות השחורות משחור". אבל זה ודאי אישי מדי. נקודות האור הרבות ברורות לי למדי כמי שהתוודעה אלייך בגלגול הקודם וחוותה מעט את הווייתך ואת מה שהקרנת אז (ראי כותרת ההודעה)
זה בדיוק מה שקרה לי, אבל בלונדון. כיף לך שאת בחופשה. יאללה, אני הולכת לקרוא את כל עיתוני השבת (שמונה קילוגרם. לא כולל שקית).
לפחות יש לך את הכסף להרשות לעצמך לטוס לפריז לביקור, זה לא רע בכלל.
תהני ושובי בשלום
כל טוב
שולמית
להשאיר אותנו עם ערימות עתונים וללא תקציריך השנונים?
סתאם. בילוי נעים
עכשיו הכל ברור לי… חשבתי אמא, מיתולוגית… עכשיו הכל ברור, מון אמור,שרי….
פריז יפה וקרירה, אין הרבה ישראלים, אבל כל החנויות שייכות ליהודים דוברי עברית
(טוב, לא כ ל
מרסי בוקו פור לה קומפלימנטסיון!
מה שמיא כתבה.
איך תנוחי, כשנטלת על עצמך את עול סיכום השנים? זה יותר גרוע מלסכם את "מעריב" ביום רע במיוחד, לא? מיא כתבה כל כך יפה שאני רק מחרה מחזיקה אחריה. תהני ושובי בשלום
פריז, זו לא העיר הזו שנמצאת דרומה מלונדון?…
בונז'ור ותודה ושוב, יש לי סקופ: יש מסעדות גרועות בפריז!
יש. אבל זה פשע לבוא בשערן.
תתקשרי, יש לנו שפע המלצות, אפילו צמחוניות.
חג שמח.
העיר האהובה עליי בעולם, ואני כבר מדמיינת ישיבה בבית קפה והשקפה על רחוב פריזאי – משהו שאני לעולם לא עושה בגלל שאני עסוקה במיליון דברים אחרים שיש לעיר הזו להציע.
אני מקווה שחוץ מזכרונות היא גם עושה לך הרבה טוב. שמעתי שאפרורי היום, אבל אפרורי מהסוג הטוב.
אני קוראת את הפוסט ולא דואגת שמא חשבון הנפש יהיה קשה מידי.
שמחה בשבילך שאת בפריז עם המשפחה
שמחה בשבילך על יומולדת שנתיים לבלוג הזה
ומאחלת לך שתנוחי כי עברת הרבה בזמן האחרון
וכמובן לא לשכוח לרכוש המון מתנות לחשוב מכולם "אלאמי",שנח לו כעת לאחר קצת יותר מידי גפילטע
ד"ש לכולם
מושיק, גלית ותמרקלה
- תודה תודה, מנסים מנסים