אני די מתעבת את הפוסטים שאומרים "אוי, לא הייתי פה הרבה זמן, הייתי נורא עסוקה, אבל הנה עכשיו חזרתי ויש לי מה לומר, בלה בלה בלה".
למרות שאני מתעבת, אני תמיד קוראת כאלו, סקרנית לדעת מה עבר על הכותב הנעדר, ועכשיו אפילו כותבת, ומסבירה את הסיבות להיעדרותי הארוכה, כמעט חודש, מפה.

פייסבוק

הפכתי לעצלה בגללו. סטטוס של 50 מילה מספיק לי, מתברר, לכל הדברים שאני רוצה להגיד בעל פה ואין לי למי. כותבת ושוכחת. הסטטוס הוא כמו פרפר, חי כמה שעות, ומת. אלא אם אני ג'ודי נמ"ש שנ"מ. אבל אני לא. פתאום לכתוב פוסט של כמה מאות מילים נראה מיותר ומסובך, למרות שאני יודעת שלא. יודעת, נו. אבל ככה, כשיש הרבה עבודה ועיסוקים, זו התוצאה.

צרפת

הייתי בחו"ל בארבעה הימים הראשונים של אוגוסט. נסיעת עבודה בהמשך לתחקיר שאני עורכת. חו"ל כבר לא חו"ל כמעט, הוא הופך למין שלוחה של החיים שלי פה. אני עם המחשב שלי, עם הסלולרי שלי, עושה אותם דברים, למעשה, רק נוסעת למקומות אחרים, למרחקים קצת יותר גדולים – למשל חמש שעות ברכבת לקאן, חמש שעות בחזרה – ביום אחד. וחלק גדול מהזמן אני לא מבינה מה אומרים לי וזקוקה למתורגמנים.
ומוציאה הרבה כסף. לא על פעילויות חו"ליות (יענו קניות, אוכל ובילויים), אלא על העבודה. כן, בינתיים זה הכסף שלי.
זו הנקודה בה אני כבר לא מרגישה תיירת. זרה כן, אבל לא תיירת המתפננת על חופשה. כל הזמן עסוקה במחשבות על ניצול אופטימלי של הזמן, על הפגישות העתידיות ועל אלו שכבר היו, ועל לא לשכוח שום דבר ולא לבזבז דקה, כי בכל זאת, זה לא שאוכל לקפוץ מחר לעשות השלמות.

חלון צרפתי

עבודה

בנוסף לשני חלקי העבודות שלי, כתיבת ולווט ועריכת אתר האוזן השלישית, אני צריכה לכתוב את התסריט על פי התחקיר. ולהגיש אותו. ועוד פעם להגיש. וגם לפה להגיש. ולשם. וזה לוקח זמן. המון זמן. בעיקר בגלל שאין לי עוד את המיומנות לעשות את זה בנון שלנט, ועל פי דרישות מאוד ברורות ומוגדרות, ובגלל שאני צריכה לחבר את הדברים לאנשים האחרים שעוסקים בכך.

יוגה

והליכה ואופניים. את כל אלו הזנחתי לגמרי בשבועות האחרונים, פשוט כי לא היו לי שעות ביממה לדחוס את הפעילויות האלו לתוכן. וגם אנשים, את המעטים שאני פוגשת ביומיום נטשתי לגמרי.
מאתמול בערב – חזל"ש.

ipad

המארקר הקדיש לכך פרויקט שלא ענה לי על השאלה: כן או לא?
הלל גרשוני, שלח לי לינק לתרשים הזרימה הזה.
עכשיו אני יודעת.

ובעניין דומה: התרשים הזה, Should you have kids יותר מוצלח.

אני יודעת שמדינת ישראל, וייתכן שגם הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס מחכות לשמוע האם שדרגתי את הסלולרי.
או.
יום אחרי שניסיתי לשדרג את מהירות הגלישה בעזרת התומכת הטלפונית התקשרו אלי חמש פעמים מסלקום כדי לשמוע איך היה. לא הבנתי מה ההתנפלות הזאת, מה, הם קוראים את הבלוג?
הסברתי שהיה רע, תודה. כן, התומכת הייתה בסדר, אבל השדרוג לא הועיל, וההמתנה קיצרה את חיי.

בינתיים, בצד השני של העיר התנהל קרב קשה בין תומכי הבלקברי והאייפון. כל אחד ניסה לשכנע אותי במכשירו המוצלח.
נטיית לבי הייתה לאייפון, אבל הרי אמרו לי בתמיכה שאני עוד לא יכולה לשדרג מכשיר (כי יש לי עוד 25 תשלומים על הישן).

החלטתי על שדרוג גרסה למכשיר.
נסעתי למעבדה שליד קניון איילון.
הסלקומית שישבה בכניסה שאלה מה הבעיות של המכשיר (שעכשיו כבר לוקח לו חמש דקות לפתוח הודעת סמס), ואמרה לי שאומנם צפויות לי 40 דקות המתנה, אבל שדרוג גרסה זה ממש כמה דקות, וחוץ מזה, עדכנה אותי, כבר אין מעבדה בחנות.
עכשיו יש מעבדות רק בחולון ובראשל"צ.
התאפקתי לא להתחיל לקלל באותו רגע.

אחרי 40 דקות באמת הגעתי למוכרן שהסביר לי שראשית, אפשר להחליף מכשיר גם עכשיו.
ועם המכשיר שיש לי, השדרוג היחיד זה לאייפון או לבלקברי, וכששמע את צרכיי אמר – אייפון.
אבל מה, זה יעלה לי עוד 200 ש' בחודש.
ויתרתי.

ואז פשפש בכרטיסי, והתברר שבחבילה שלי יש 650 סמסים לחודש, בעוד אני משתמשת בפחות מ-200. למה יש לי כזו חבילה? או. בגלל אנשי סלקום המתקשרים מדי פעם ומציעים לי מבצעים מיוחדים שיגרמו לי לשלם יותר. אחרי שהם מתישים אותי אני אומרת בסדר.
לפחות אשלם עכשיו פחות 70 ש' בחודש.

ואז עברנו לשדרוג הגרסה: מתברר שזה לא כמה דקות אלא 48 שעות.
אז למה אמרו לי שכמה דקות? אה, אולי לא הבנת, גרס. לא, דווקא הבנתי מצוין, נבחתי.

זאת ועוד: מתברר ששדרוג גרסה עולה כסף. כמה? לא ידוע. רק כשהמכשיר יגיע למעבדה יידעו.
מתברר שכל בדיקה עולה 49 שקלים.

מתברר שאי אפשר לקבל את המכשיר שלי בחזרה בסניף אחר. ולכן אני צריכה לעשות שוב את הדרך מיפו לקניון איילון.
(תוס': בינתיים בדקתי. מחיר ממוצע של שליחות לחברה/עסק שעושה שליחויות באופן קבוע הוא כ-25 ש'. גג. יש גם מחירים נמוכים יותר. כך שהחוצפה של סלקום היא באמת חסרת תקדים).

מתברר שאפשר לקבל את המכשיר עם שליחות. שליחות עולה 70 ש'. אבל יעשו לי מחיר. רק 39 ש'.
התחרפנתי לגמרי מהסכומים המטורפים, ואמרתי שלא, כבר אבוא לקחת את המכשיר לבד.
שעה וחצי ביליתי שם, וביום שישי, הכל מהתחלה.

יואו, איך אני שונאת את סלקום.

-

כל אדם באשר הוא חווה ביומיום את דילמת הסלולרי. אחרי שדרוג המכשיר יש אופוריה שנמשכת יומיים: משוויצים בו בפני כל ומשוכנעים שעשית את עסקת חייך, ושהמכשיר שלך הוא משומשו.

ואז מגיעים לחבר שיש לו אייפון משנת 87', והוא מתחיל לעקם את הפרצוף: "אבל, אבל למה את ז ה". ואז את מתחילה לחקור: מזתומרת למה? המוכרן אמר לי שזה בדיוק מה שאני צריכה, הסברתי לו, וכו' וכו'.
ואז מתחילים הספקות לכרסם בכל פה. עכשיו, תלוי כמה אובססיבית את. אם את רוצה לבלות את חייך במרכזי השירות בהחלפות ושדרוגים, סבבה.

אני ביליתי רק מחצית מהשנה החולפת במרכז השירות, מאחר שהמכשיר החדש התקשה להסתגל אלי, וסירב לבצע את שנדרש ממנו.
זה היה נוקיה N95 8G, וחשבתי , לפני שנה, שהוא פאר היצירה.

בינתיים התברר, אחרי שכבר התחיל לעבוד והפסקתי לבקר איתו בטיפת חלב, שחוויית הגלישה בו היא גיהנומית. אטית ומבאסת.
ואני, רציתי כולה שני דברים, למעשה שלושה מהסל':

שהמצלמה בו תהיה מעולה (היא לא)
שהגלישה תהיה נוחה (היא לא)
ושיהיה קל לתפעול (הוא לא).

אחרי שהאוזניות הפסיקו להשמיע, ואחרי שראיתי איך כו-לם חוץ ממני גולשים בפייסבוק וקוראים מיילים בסלולרי, בעוד אני מבלה שעות בהחלפת שפה מעברית לאנגלית, ובגלישה בין דף לדף, ונזכרתי באלו שגם כותבים פוסטים (!) בסלולרי, החלטתי לפקוד שוב את החנות הסגולה בסנטר.

אחרי המתנה של חצי שעה, וריב עם המוכרנית (המוכרנית: מה? לא שמעתי/ אני: אם תסתכלי עלי במקום על המסך תשמעי/ היא: אל תצעקי עלי! את מדברת בשקט עם הראש למטה!)

היא הסבירה לי שכן, הדגם הזה הוא קצת אטי, כי הוא לא חדש, ובכל זאת יש לי איזה שנתיים לשלם עליו, שאנסה את מוקד האינטרנט, אולי ישדרגו לי את הגלישה טלפונית.

וחוץ מזה היא החליפה לי את האוזניות, בלי לשלם, לדגם ביזארי ביותר, שבו תוקעים אותן באוזניים כמו טמפון, תוך חרדה שלא ייצאו משם, ואם לא תוקעים, הן נופלות מיד.

עוד שעה בוזבזה בניתוקים והמתנה לתומכי הסלולרנט. בסוף, בערב, שודרגה עלק גרסת הגלישה. ברור שכלום לא השתנה.
עכשיו, מה לעשות? לאיזה דגם לעבור, אם בכלל, או ש"כיף לגלוש בסלולרי" זו סתם פיקציה וכולם למעשה מעמידים פנים שהם נהנים?