השנה עברתי פעמיים, שני מעברים קשים במיוחד.
המעבר הראשון היה מלב תל אביב הצפוני והשבע לדירת-ארון זעירה ביפו (הנה כל הפוסטים על המעבר). המעבר הזה לא ממש היה תלוי בי. הדירה נמכרה, ומאחר שמאז שעברתי בפעם הקודמת מחירי הדירות התל אביביות הרקיעו לשחקים שלא יכולתי לעמוד בהם, הדרמתי מאוד.
אני לא מתלוננת על הדירה, כמובן, או על האזור, אבל כל התהליך היה קשה, פיזית, נפשית, קונספטואלית.

המעבר השני, המסתיים בימים אלו ממש, הוא של הבלוג המקצועי שלי, ולווט, מאורנג' לאייס.
למה עברתי? מאותן סיבות שמישהו מחליף מקום עבודה. לא פחות, לא יותר. האם אני מרוצה? מאוד מאוד מאוד.
אבל המעבר הזה הזכיר לי כמה העניינים הטכנולוגיים הכרוכים בכך סבוכים.
למעשה, רק אני  יודעת את כל צורכי הבלוג, המאסטים הטכנולוגיים, צורכי הגולשים והמטקבקים. מאוד קשה להעביר את כל רשימת הקניות הארוכה הזאת לאחרים.

אחרי שני המעברים האלו החלטתי סופית, חד משמעית ונחרצית: אני לא עוברת יותר לשומקום, אלא אם זה מקום שלי בלבד.
זה אומר, אולי, שאשאר עכשיו שנים ארוכות בשני המקומות האלו, בדירה ביפו ובמשכן החדש של הבלוג, אבל זו ההחלטה הכי נכונה לי.

כמו שהחלטתי בדיוק לפני שנתיים שאהיה רק עצמאית בעבודתי, ושעידן השכירה בחיי הסתיים, כך אני מרגישה עכשיו בעניין הבלוג והדירה.
מעכשיו, למעשה לא מעכשיו, מעוד – מי יודע כמה זמן – רק למקום משלי.

מישהו שאל אותי מה נהיה בליל האי סדר אחרי שאכלנו ולמה לא עדכנתי. בדרך כלל אני לא נוטה להבטיח לכתוב על משהו ולוותר, אבל הפעם, לאחר האוכל פשוט אבדה לי אנרגיית הכתיבה, אף שהשיחה סביב השולחן הייתה מצוינת ביותר והפליגה למקומות ראויים לגמרי. בכל מקרה, עבר שבוע ואנשים שואלים אותי ביותר משמץ קנאה איך היה. אז הנה, החוב, חלקית:

אם להיעזר במראי המקום של מיא, השיחה הייתה על סקס ומחדלי הגברים במהלכו, על יציאתו העמומה של יהודה פוליקר מהארון, על מלחמת המינים המתישה והרצון להניח את הנשק, על אתאיזם, והאם יש אתאיסט אמיתי בעולם, על הומוסקסואליות בעת העתיקה, על ההבדל בין מדע בדיוני לספרות פנטזיה, הפרשות גוף, גברים מזדקנים ונשים מתבגרות, נשים כתפלצות בפוליטיקה, פיתוח גוף, נרקיסיזם, תרופות פסיכיאטריות וחתולים.

טיולים

השבועיים האחרונים היו מרובי טיולים רגליים, יפו תל אביב ובחזרה, מאחר שהאגודל שלי מגובסת (אצבע האיתות בקטנוע).
בין היתר גיליתי כמה שכיות תל אביביות ופכים קטנים.

למשל, הבתים בשרונה שעל רח' קפלן: הידעתם שהחלונות שלהם, אלו שנראים כמחופי תריסי עץ משופצים ומדוגמים הם לא יותר מריקועי פח עם ציור של תריסי עץ עליהם, כי עדיין לא שיפצו אותם ורצו לשמור, כנראה, על חזות נאה של החולפים ביעף בואכה איילון? לא שערורייה? ממש כמו אולפן הוליוודי.

או, הבית של מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו, שבזכותו המציא קישון את הביטוי לגמוז (לבקר בכסחנות), נמצא ברח' בר כוכבא 67. עברתי שם, נניח, אלף פעם בחיי התל אביביים? בחיים לא שמתי לב לשלט הזה.

תספורת

אלומית הסבה את תשומתי לכך שרק בארץ קוראים לתספורת בוב החדשה שלי (דומה קצת לזו של אנה קרינה ב-Header של הבלוג) "קארה". מאיפה בא זה השם?
ועכשיו נזכרתי שבסוף 2008 הקדשתי לתספורת הזו פוסט, טרם ידעתי אז שיום יבוא וגם אני אאמצה. התגובות ברחוב אוהדות. דומה שיש לחיתוך הזה בקו הצוואר איזה אפקט ממגנט.

תיכוניסטים

במהלך חופשת הפסח מצאתי את עצמי, ביום אחד של ערפול חושים, בדיזנגוף סנטר. טעות מרה לכל אדם, ובעיקר לי. הסנטר היה מצופף בתיכוניסטים. מסות עצומות ומפחידות. מה מפחיד בהם,  תגידי, וסליחה מפני כל מי שמגדלים את המחמדים האלו בבית, או מחוברים אליהם רגשית וגנטית: הם פשוט מתנהלים כזומבים, במין דבוקות גדולות מזוגגות מבט, אוחזים בתספורת אחידה, בנים ובנות כאחד: שיער ארוך חלק חלק, עם פוני המודבק לצד המצח. תספורת/קת הדורשת תחזוקה נוקשה. היוניפורמיות הזו, בגדים, תספורות, מבטים, טון דיבור, כלומר המהום, היו מטרידים ומפחידים.
תגידו: או, רואים שהקששת, ראי איך את מדברת על הדור הצעיר. ייתכן, ייתכן. חי נפשי שאני לא זוכרת את עצמי כך, אבל צבא הצללים הזה הנראה מאיים.

אהבתי את גאפ הרבה שנים. ג'ינס, מכנסי חאקי, טריקו עם וי ארוכות, קצרות. באטלדרס שחור קצר ומצוין שמלווה אותי כבר כמה חורפים, תיקי גב, גופיות, טייטס.
גאפ עונה על צרכי תלמידת התיכון שבי. הטעם שלי, שעבר תהפוכות לא מעטות במשך השנים, חזר והתייצב על הקאז' הגאפי. הקטנוע בחיי רק חידד את אופנת הנוחות היוניסקסית והעובדה שאני לא צריכה ללכת יותר למשרד כדי לעבוד הותירה את כותנות הכפתורים והמכנסיים המחויטים עמוק בארון החדש שלי.

כל סיבוב בניו יורק היה מלווה בהמון שעות גאפ – חנות הפתעות עצומת מימדים שתמיד יכולתי למצוא בה מציאה חסרת תקדים (חולצת טי ב-9.99$ נראתה לי תמיד המבצע של הלייף). בקיץ האחרון לא יכולתי לטוס, וביקשתי משם חולצת טריקו אחת, רק כדי להיזכר בניחוח ובמגע הטריקו הרך, שאין פה.

קיבלתי שלוש וכיסיתי בהן את הקיץ. כ-12$ האחת.

ואז הגיעה גאפ לארץ. באוגוסט לירושלים, אבל לא העליתי בדעתי לנסוע, בכ"ז, יש גבול, והוא עובר ברכבת צפון, ולפני שבוע לתל אביב, לקניון עזריאלי. חיכיתי שיעברו כל אירועי הפתיחה, ודשדשתי לשם. ממילא לא התכוונתי לקנות כלום (משטר חירום), אבל רציתי לגעת, לראות מה חדש, איך התחושה, מה המחירים, אם יש אנשים, ואם זה בדיוק כמו שם.

מספר הקונים היה סביר. פחות או יותר כמו כל חנות שוקקת בקניון בנוסח קסטרו או זארה. המוכרים לא נתנו לי להלך עשרים שניות בלי לשאול אם אני צריכה עזרה, אולי בגלל הסלולר שלוף המצלמה. היו שם איזה שני ג'ינסים מליין 1969 שהייתי מודדת בימים כתיקונם, וגם החולצות הארוכות עם התקתקים האלו לטעמי הן, אלמלא היו עולות 90 ש'.

הסתכלתי בקנקן, והבנתי שזה כמו לשתות יין סביר בכוסית פלסטיק, אקט שמשבית כל תענוג אופציונלי מהמשקה. מה שהכי הפריע לי, חוץ ממחירי הטי שירטס, זה הצופף. נראה לי סביר שגאפ מכתיבה לשלוחותיה בעולם מה צריך להיות מטראז' החנות ולכן קצת תמהתי למראה צפיפות התצוגה פר מטרים רבועים. אולי הסבירו לגאפים שהישראלים אוהבים להתחכך ולהצטופף בחללים קטנים.

גאפ עזריאלי

גאפ ניו יורק

מה חסר, חוץ מחלל? אתר לחנות, או לשתי החנויות הישראליות, Gap Body בפנים והשדרה החמישית בחוץ.
אני רואה שלא תהיה לי ברירה אלא לקנות כרטיס ללה גווארדייה ניו ארק.

יום ראשון הוא היום שאני הכי אוהבת. זה יום החופשה שלי, וההנאה גדולה כפליים כי אני יודעת שבזמן שאני קמה בעצלתיים ליום של ספא ופדיקור (Not) מדינה שלמה חוזרת לעבודה זעופה ונרגנת אחרי סופשבוע ארוך, נשאבת לשבוע מערבל חדש. נחמה קטנה מאוד למי שמבלה את כל שבתותיה בעבודה, אבל כזו אני, מתמוגגת מהדברים הקטנים.

את הפגישה הראשונה ליום החופשה קבעתי בתשע בכיכר השעון, ומשחלפו דקותיים מהשעה היעודה ועדיין עמדתי בכיכר יחד עם תייר מזדמן שקבע גם הוא שם פגישה ותהה אם אני היא חברתו הישראלית שבוששה להגיע, הנצחתי את השעון במזג אוויר שרק נראה בריטי, אבל למעשה היה אביך עד מביך. בכל זאת, אמצע פברואר.

משנמצאה האבידה והתבררה סיבת העיכוב הנוראי (שתי דקות) אפשר היה לצאת לדרך, ופגישת בית קפה סטנדרטית הומרה בצעידה על הטיילת מהנמל לכיוון דרום, עד הכמעט חיבור שלה לבת ים, עבור בהר הזבל של עג'מי, שהוא עכשיו הר דשא ענק. כאמור, כולם היו בעבודה כך שהטיילת הייתה ריקה מאדם, למעט ג'ימי טורק שרץ עליה, מבסוט גם הוא מהשממה האנושית. מומלץ למי שרוצים ליהנות ממרחבים ומאוויר ים לפני שיתחיל הקיץ ולפני שהמונים יגדשו את הדשא הסינתטי ואת רצועת החוף הלא מבויתת ואת הטיילת שעוד נראית חדשה ונוצצת, בעיקר אחרי שמפעיל המפוח המקומי והראוי להשמדה הפריח כמה קילו קליפות גרעינים שחורים שפוצחו כנראה אתמול.

החלק השני של היום כלל מצעד מעצבי הפנים, כלומר כל אלו מחבריי שלא ראו עדיין את בית הבובות התכלכל בו אני מתגוררת. לכל אחד מהם היה רעיון עיצובי חדשני שיפתח את החלל ויגדיל את יכולתי לפרוס ידיים לצדדים בלי לנפץ את החלון תוך כדי, או להיכוות מהכיריים, ליתר דיוק כיר אחד, הניצבים על פיסת השיש הסמלית המכונה מטבח (לא, אני לא מתלוננת). לאור העובדה שלמעצבים לרגע היו רעיונות סותרים האחד את השני, כולל להיפטר מספריית איקאה, החלטתי בשלב זה על הקפאת השיפוצים, לפחות עד שאצליח להבין איך נועצים מסמר בקיר אבן בן מאה שנים, להבדיל משיטת הביקוע של קיר גבס פריך.

אוקיי, גמרנו. כלומר כמעט, סידורים אחרונים, את המחשב והראוטר והדיוידי וכאלו אארוז בלילה. בינתיים אני רוצה עוד להשתעשע איתם.
עדיין, למרות כל הזריקות והחלוקות וההיפטרויות, יש לי יותר מדי חפצים. לא יכול להיות שאדם אחד צריך כל כך הרבה חפצים כדי לחיות, לא?
אני חושבת שאמשיך במגמת העלמת החפצים גם בדירה החדשה.

אגב, הכוורת הזו שימשה אותי כמה שנים, ועכשיו היא חוזרת לבעליה החוקיים, שחושק בה שוב. כך אני עושה עם מכונת הכביסה שלי: נותנת אותה למשמורת. גם זו דרך לסחר הוגן.

בדרך כלל אין פה טוקבקים עוינים. כלומר יש את טרול הבית שנכנס לתרדמת, ופה ושם איזו הערה מרושעת.
אבל משומה, בעקבות לינק לפה שהעליתי בקפה, הגיעה מישהי בעלת יכולות מוגבלות בהבנת הנקרא שהאשימה אותי:

1. בשמאלנות 2. בפולניות 3. באהבת אדם 4. בקפיטליזם 5. במכירת זבל.

אני מודה רק בסעיף הראשון. באשר לשני, הרי שמדובר בגזענות לשמה, ואני מתעלמת.
באשר לכל השאר כדאי למשמיצה לשייף את אונותיה היטב, אולי יבריקו קצת יותר.

בשם כל התיקנים, למה אישה אחת צריכה כל כך הרבה תיקים? מה חשבת לעצמך?
תרבות השפע המתועבת, אימת הדקדנס וטלטלת המאה ה-21 ניכרות בכל סנטימטר מיותר של בד, עור ופלסטיק.

עדכון מרגש, חמישי, אחה"צ:
כל התיקים מצאו בעלים בפוטנציה. עכשיו צריך רק לראות שהם באמת יקחו אותם, ושיקיריי לא ימצאו את עצמם לבסוף בצער בעלי תיקים, ממתינים בתור להרדמת נצח.
תודה לכל מי שהתנדבו לקחת אותם כדבוקה, אבל זהו, חילקתי אותם למשפחות אומנות רבות.

כל יום עובר כמו שנה, ואני ממש לא זוכרת את חיי הקודמים – שבוע מהיום – לפני יריית הפתיחה של מעבר הדירה.

ספרים, דיוידיאים ודיסקים

זה היה סיוט מתמשך ומאובק. אני לא יכולה להיפרד מספרים בני עשרים שנה. אני ממש קשורה אליהם בעבותות. לשמחתי, הצלחתי להיפטר מכמה חדשים יותר. בסופו של דבר אני אומדת את ההקלה בכמה עשרות. מה עשיתי איתם? הבאתי, בשתי נגלות על הקטנוע, להלפר באלנבי.  כמה קיבלתי? זיכוי של 100 שקלים. האמת, לא היה אכפת לי. רציתי רק שימצאו בית איפשהו, לא רציתי לזרוק אותם לרחוב. למגינת לבי אמר ההלפר שקטלוגי הקולנוע והטלוויזיה עבי הכרס אינם מְכירים. הכל יש באינטרנט, כך חושבים כולם. הסברתי לו שלא. ממש אין הכל באינטרנט. בכל מקרה, האנציקלופדיות-זוטא, ידיעונים, קטלוגים שעובי כל אחד מהם כמעט עשרה ס"מ, מצאו את מקומם בקדמת החנות, ליד המדרכה, וכל אחד יכול לקחת. איזה כאב לב. סחבתי אותם מניו יורק בתחילת המילניום, כשהאינטרנט היה עדיין פעוט מקרטע.

לא מעט דיוידיאים הבאתי לאוזן השלישית. ברור שלא לקחתי עליהם ולו בדל זיכוי, מאחר שקיבלתי אותם בשעתו לצורכי עבודתי. אבל אני שמחה שהם מצאו אכסניה.

גם את הדיסקים הבאתי לאוזן. חלק גדול מאלו שרכשתי במשך שנים, חלק קטן מאלו שקיבלתי במהלך עבודתי.
ודווקא פה הייתה סצינה קשה: לא רציתי זיכוי, ואז אמר לי דלפקאי המוזיקה: למה, חזרת בתשובה? מה קרה? עניתי שלא, והוא שאל, מה, כי קיבלת אותם? עניתי שכן. בסוף התפשרנו על כך שאזדכה על הדברים שלי. את בטוחה ששמעת הכל? את לא אוהבת? הוא תהה, עניתי שכן, נו, מה לעשות, לא בא לי לשמור דיסק של הרולינג סטונס.

אבל רגע, זה לא הכל. משומה הצטברו אצלי די הרבה דיסקים של יעל לוי. אני כבר לא זוכרת למה. ופה התרחשה סצנה מהאגדות. זאת אומרת, אם הייתי כותבת אותה בתסריט, היו אומרים לי שהיא לא אמינה, כאילו, מה הסיכויים, נו?
בעודי מגיעה לדלפק אני רואה מימיני את קובי אור. מכירה אותו שנים. הוא לא זוכר אותי כמובן. עכשיו, לאור יש אובססיה קשה ליעל לוי. הוא כתב עליה טקסטים לוהטים, אולי היה אפילו ממגליה:

גבע קרא עוז
פורסם: 22.03.04, 15:49
"ואני רוצה לשכב איתה", כתב קובי אור על יעל לוי אחרי ששמע את תקליטה הראשון, באחת האמרות הידועות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. זה היה לפני 22 שנה. היום לוי כבר כמעט בת 50. תקליטה החדש "5" מציג אותה בוגרת, מפוכחת ושלווה יותר – אבל לא פחות מקסימה.

והוא עומד שם, בחנות, ואני כבר יכולה לדמיין את הטקסט שהוא כותב בראשו, על האישה-מפלצת שבאה להיפטר מדיסקים של יעל לוי. בסוף, לפני שנפרדתי מהמוכר, כשבכיסי זיכוי ששוויו 170 ש', אור נאנח וצקצק "אוי, יעל לוי, יעל לוי!". אם הייתה לו מכונת ירייה ביד כבר אפשר היה לפשפש כעת בגופתי באבו כביר.

צבע

הדירה נצבעת ברגעים אלו, במין כחלחל לבן. מלחיץ לקחת את המניפה של טמבור ולבחור. מצד שני, ידעתי מה אני רוצה, כך שזה היה די קל. ותקרות צובעים בלבן. כך הסבירו לי.

קרש גיהוץ, כיסא מתקפל, כיריים

מכל אלו אני צריכה להיפטר. חבל, אם לא תיקחו, אני אוריד הכל למטה, ליד פחי הזבל. אה, וגם מייבש החסה נותר מיותם.

משקפיים

פטנט של ט', ששמעה אותו מרופא העיניים שלה: הולכים לשוק, קונים משקפיים ב-20 ש', הולכים איתם לאופטומטריסט שלכם ומבקשים שיתקין לכם את העדשות הראויות.

דואר עוקב

אם רק הייתי יודעת שצריך ללכת לסניף הדואר כדי לקבל קוד שיאפשר לי להירשם לשירות שיגרום לדואר לעקוב אחריי לדירה החדשה, הייתי עושה את זה ביום שבו רכשתי שטר חוב בשקל. שם, בסניף.

מרכז רפואי רבין

שנים לא הייתי שם. הערב נאלצתי. נכנסתי לבניין, והייתי בטוחה שהתבלבלתי. מה זה? מוזיאון. מוזיאון פלאטו שרון בקומת המסד, ממנה עולים למחלקות (אגב, המעלית שם היא המהירה ביותר בה עליתי בחיי). מה יש במוזיאון? אילו יצירות מוצגות שם? אין לי מושג, הלו, אנשים מגיעים לבית חולים, מה הסיכויים שהם ייעצרו ליד היצירות? בכל מקרה, תודה לפלאטו. באמת.

סרוגים, עונה שנייה

שעלתה אתמול בערב ביס. אהבתי את העונה הראשונה. ביוני הייתי בכנס איגוד התסריטאים ועשיתי לייב בלוגינג. גם חוה דיבון, היוצרת, הייתה שם. חיכיתי לעונה השנייה, שהתחילה אתמול בסערה: החתונה המקולקלת של יפעת ואמיר (יעל שרוני ועמוס תמם): הרבה דם. הוא נפצע במהלך טיול בטבע שערך עם נתי (אוהד קנולר), העד והחבר, שבזכותו הגיעו השניים עד הלום. היא קיבלה כמה שעות לפני החופה. אמא של נתי נפטרה בדקה לחופה. הזוג הצעיר משקר לרב ולא מספר על הנידה. אמיר לא מספיק להגיע לכותל להתפלל כמו שרצה. יפעת והודיה (טלי שרון) רבות. הודיה שוכבת על מיטת הזוג הצעיר טרום החופה. בקיצור, הכל מתקלקל. שום דבר בערב החתונה לא מתנהל על פי הספר. חתונה עגנונית למשעי. ההמשך, כפי שאפשר לשער מכל הרמזים המטרימים הוא שהנישואים האלו לא יעלו יפה. לפחות לא בהתחלה. כי מה לעשות, קלקולים הם אלו שמובילים את הדרמה. ואם זוג כבר מתחתן בפרק הראשון, צפויים לו חיים קשים. זה ברור.

בדרך כלל אני מתעצבנת מכל הפוסטרים הענקיים שתולים לי על ידית הדלת מפרסמים כאלו ואחרים, ואחת דינם, הפחה.
אבל השבוע הגיע זה, והייתי מוקסמת קשות:

וויי, איך הם ידעו את זה עלי? מה, באמת רואים? ומי, מי אלו האנשים החביבים שתייגו אותי, ורק אותי, כמובן, כך?
הכל בזכות היוגה, האורגני וכל זה?
(יחי הפאתטיות, אמרתי לעצמי על עצמי, וחייכתי בעונג).

אז זהו, חידון נושא פרסים: מי תלה לי את השלט-בית-מלון הזה?
ההשתתפות אסורה לדיירי השכונה.

והפרס – השלט.

נ.ב חלק 3 של שוות למחיקה עוד יגיע.

ידעתי שהתקיפה על גדות הירקון הייתה במסלול ההליכה שלנו, אבל מכל השחזורים שראיתי בטלוויזיה לא הצלחתי להבין איפה זה בדיוק קרה.

עד שחזרנו למסלול היום. חמש היא שעה מצוינת להליכה. כבר חושך, אבל כולם עסוקים בלחזור מהעבודה, בקניות, או בלטפל בילדים, כך שהמסלולים ריקים לגמרי. פתאום, בעיקול, לפני שנגמר שטח הנמל ומגיע גשרון העץ עמדה ניידת של זק"א. למה זק"א? לא הייתה צריכה להיות פה ניידת מז"פ?

ליד הניידת עמד צוות מזוקן בשחור לבן, ועל שפת הירקון, במקום שהשיחים פתחו רווחים עמד אחד מהם, אפודו הצהוב זוהר, והשתין למים. כלומר הטיל את מימיו. מכנסיו לא היו משולשלים. רציתי לצלם אותו מאחור אבל ויתרתי, לא נעים.

מטרים משם, על אחד הספסלים, בחושך, ישבו בדממה כמה צלמי עיתונות. מחכים.

לפני הגשרון הבנו שאנחנו בשטח הסטרילי, או לפחות היה סטרילי, רק שמישהו שכח לגזור את הסרט.
חצינו את הגשר והתקרבנו לרחוב.

מ' לא מתרשמת מהסרט

צו איסור פרסום מוטל על חלקים נרחבים מהפרשה. מחר או מחרתיים יחזרו דגימות הד.נ.א מהמעבדה

חושך. החול היה רטוב והים גם. צג השעון הדיגיטלי שעל סוכת המציל הורה 28 מעלות, 22:01.

הם הגיעו מכיוון יפו. הוא היה גבוה ודק ולבש ג'ינס, חולצטריקו במכנסיים וחגורה.

היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים, לבשה שמלה ארוכה עד החול, ראשה מצונף כולו במטפחת המקובלת. רק הפנים העגולים הגיחו.

המרחק ביניהם היה כארבעים ס"מ. פתאום הוא דחף אותה בכתף, בחיבה. זאת שהלכה מולם הבינה שהוא רק רצה לגעת בה. ההיא לא הגיבה.

זאת שמולם המשיכה ללכת. זאת שהלכה לידה בדיוק סיפרה על השיפוצים בדירה שלה. הדירה השנייה שלה. לא זאת שבה היא גרה. עושה החלונות מטירה שולח אליה כל הזמן לקוחות פוטנציאליים. הפך את הדירה השנייה שלה לאולם תצוגה. זאת שלידה דמיינה את עושה החלונות שולח לקוחות.

בדרך חזרה – כשהולכים על שפת הים צריך לחזור, אי אפשר לעשות הקפות כמו בעיר – התנגשה בזוג שבא מכיוון יפו שוב.

עכשיו הם עמדו. הוא הוריד את החולצה ונשאר עם גוף גרום ושרירי, וריח כבד של אפטרשייב, או דיאודורנט שהיכה גלים על החוף, למרות המרחק ביניהם. הוא הסתכל על האישה עם השמלה עד החול והמטפחת על הראש שעמדה בקצה המים, מטר וחצי ממנו, והרטיבה את השוליים.

ההיא שהגיעה ממול שאלה את זאת עם הדירות אם לדעתה הם נשואים.